כלב נובח בלילה תביעה בגין מטרד

תביעה קטנה ע"ס 20,000 ₪ בגין מיטרד ליחיד.

בכתב התביעה נטען כי הנתבעת שהיא שכנתה של התובעת מחזיקה חתול ושלושה כלבים אשר נובחים בלילות באופן שמטרידים את מנוחתה של התובעת ומונעים שימוש סביר בדירת המגורים שלה שנמצאת במושב אמירים.

גם החתול תורם חלק במטרד שכן הוא מיילל באמצע הלילה בפחדו מהכלבים.

...

השיקולים והנימוקים שהביאוני למסקנה זו יפורטו להלן באופן תמציתי כמצוות תקנה 15 ב' לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין)- תשל"ז 1976: התרשמתי כי התובעת עוינת את הנתבעת ללא קשר לשאלה אם קיים או לא קיים מטרד.

לאור כל האמור, נחה דעתי כי התובעת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה, דין התביעה להידחות ואני דוחה אותה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 750 ₪.

בכתובים פירטו התובעים: "הנתבעת גרה בבניין סמוך עם שביל גישה משותף. מאז הגעתה של הנתבעת לגור בשכנות [לפני] כ-10 שנים איכות חיינו נפגעה קשות. צרחות מחרידות כדרך חיים. מוזיקה רועשת בליווי שירה קולנית בכל שעות היממה. תקופה של שנתיים, כלבה נובחת נביחות רמות בכל שעות היממה, לילות ללא שינה. בשנה האחרונה מהוה חצר ביתה של הנתבעת מרכז בילוי המוני של בני נוער בשיתוף בנותיה המתבגרות ובעידוד הנתבעת בכל יום ובעיקר בלילות עד אור הבוקר. מוזיקה רועשת מרמקולים בחצר וכן קריוקי. בקשותי נענו בצחוק מזלזל, קללות ובהגברת הרעש" (מתוך כתב-התביעה).

הפסיקה הכירה בדרך זו. "הגעתי לכלל מסקנה", כתבה בבית-המשפט המחוזי נשיאתו דהיום של בית-המשפט העליון, כבוד השופטת מרים נאור, "שענין המטרד הוא מקרה מתאים לפצוי בדרך של אומדנא. דרך של אומדנא מתאימה, לדעתי, להערכת הנזק הלא-ממוני שמקורו ברעש. טיבו של נזק לא-ממוני, הוא שתשלום בכסף איננו משיב למעשה את המצב לקדמותו, אך יש הכרח לשום בדרך כלשהיא יסודות כמו אובדן הנאה, סבל וכיוצא באלה. כך הוא גם כשמדובר בהפסד הנאה מרכוש. נזק לא-ממוני בגין מטרד הוא נזק קשה להערכה. אין מנוס אלא לאמוד אותו בשים לב לכל נסיבות הענין" (ת"א (מחוזי ירושלים 1528/99 יזדי נ' עריית ירושלים, בפסקות 76-74 לפסק-דינה (פורסם במאגרים, 30.10.2000)).

...

שמא גם העֵד, ואינו מבֵּין התובעים, ביקש להתנכל לנתבעת ובדה את הדברים מלבו? סבורני כי לכך אין כל אחיזה בתמונה העובדתית שנפרשׂה לפנַי.

אומר מייד כי אינני מקבל את הסיפא של דברים אלה.

הפסיקה הכירה בדרך זו. "הגעתי לכלל מסקנה", כתבה בבית-המשפט המחוזי נשיאתו דהיום של בית-המשפט העליון, כבוד השופטת מרים נאור, "שענין המיטרד הוא מקרה מתאים לפיצוי בדרך של אומדנא. דרך של אומדנא מתאימה, לדעתי, להערכת הנזק הלא-ממוני שמקורו ברעש. טיבו של נזק לא-ממוני, הוא שתשלום בכסף איננו משיב למעשה את המצב לקדמותו, אך יש הכרח לשום בדרך כלשהי יסודות כמו אובדן הנאה, סבל וכיוצא באלה. כך הוא גם כשמדובר בהפסד הנאה מרכוש. נזק לא-ממוני בגין מיטרד הוא נזק קשה להערכה. אין מנוס אלא לאמוד אותו בשים לב לכל נסיבות הענין" (ת"א (מחוזי ירושלים 1528/99 יזדי נ' עיריית ירושלים, בפסקאות 76-74 לפסק-דינה (פורסם במאגרים, 30.10.2000)).

התובעים עתרו לחיובה של הנתבעת בסך של 30 אלף ש"ח. לאחר שקלולם של הנתונים כולם, לרבות הוצאות-ההליך והטרחה שנגרמה לתובעים, אני מחייב את הנתבעת לשלם להם, יחד ולחוד, בתוך 30 ימים מן היום, שבו הומצא לה כדין פסק-דין זה (ימֵיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנין-הימים), סך כולל של 7,500 ש"ח. עוד תשלם הנתבעת, בתוך אותו מועד, למר יצחק בן שמחון את הוצאות-התייצבותו למסירת-עדות בבית-המשפט, בסך של 500 ש"ח. איחור באיזה מבין התשלומים הללו יוסיף לו הפרשי-הצמדה ורבית כדין מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

עניינה של התביעה מושא הבקשה שלפניי, מיטרד רעש ופגיעה בפרטיות.

מאחר והתובעים לא הצליחו לאתר את הנתבע לשם המצאת כתבי בי הדין לידיו, נדחה הדיון ולקראתו בוצעה הזמנה של הנתבע ממלונית במושב שורש, לאחר שההזמנה הודבקה על דלת חדרו של הנתבע במקום.

התובעים אף משאירים את כלבם במרפסת כשהכלב נובח כל הלילה.

...

לאחר ששמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש מקום לדון בבקשה למתן הסעד הזמני לגופו של עניין, על אף האיחור בהגשת הבקשה ועל אף האופן שבו הוכתרה.

אין בידי לקבוע בשלב זה מהו מספר החדרים שהושכרו על ידי הנתבע, אך לאור הצהרתו, כי הוא עומד בתנאי צו הרישוי, הרי שיש לקבוע, כי הנתבע אינו יכול להשכיר יותר מארבע יחידות אירוח, אלא אם כן, הבית כולו מהווה יחידת אירוח אחת.

אין בידי לקבוע בהסתמך על דברי הצדדים, האמנם הנתבע חרג מהמקובל.

בין הצדדים פרץ סיכסוך (להלן: "הסיכסוך"), וזאת על רקע טענות קשות שיש לנתבע בנוגע להתנהלות השוכרים, כאשר עיקר טענות הנתבע נוגעות למפגעי רעש (צעקות, נביחות כלב וטריקת דלתות).

לטעמי, יש בקבלת כמות שיחות כה משמעותית ולאורך זמן משום מיטרד של ממש, וזאת גם בהתבסס על הוראות סעיף 30 לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 אותו מזכיר התובע, הקובע: "המשתמש במתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים." ברע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 70, בסעיף יא(3) לפסק דינו של כב' השופט (כתארו אז) אליקים רובינשטיין (פורסם בנבו), נקבע כי: "אין הטרדת הזולת בטלפון או בפקסימיליה ביטוי לחופש ביטוי. אין ביישומה של הגבלה על כך כדי לכלוא את הרוח. יש בה כדי לשמור על שפיות אנושית ועל סדרי חברה בסיסיים תקינים. כשם שזכותו של אדם להיות מוגן פיסית, זכותו להיות גם מוגן נפשית; ביתו הוא מבצרו - והטלפון הוא שלוחת ביתו." על רקע דברים אלה פסקו בתי המשפט כי ביצוע שיחות טלפון חוזרות ונישנות הכופות עצמן על הצד שמעבר לקו בא בגדר 'הטרדה אחרת' המהוה פגיעה בפרטיות בהתאם להוראות סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.

לאחר שעיינתי בפירוט השיחות ושקלתי את טענות הצדדים בעיניין, אני סבור כי הפצוי הראוי עומד על 3,000 ש"ח. התביעה שכנגד ראשית אבהיר, כי על פי ההלכה הפסוקה, פגיעה בשקט הנפשי של מחזיק במקרקעין עשויה להחשב כהפרעה לצורך עוולת המיטרד (ראה ע"א 302/63 רייס נ' קופף, פ"ד יח(3) 309 (1964), וכן ע"א 436/60 עזרי נ' קליין ו-4 אח', פ"ד טו 1177 (פורסם  ביום 19.05.61), בו נקבע כי אדם זכאי לגור בביתו ולהנות באופן סביר מכל אותן הזכויות וההנאות שהחוק מעניק לו, ואחת מהן היא אפשרות מינימאלית של מנוחה אחרי עמל יום ושינה בלילה.

...

לאור האמור, דין התביעה שכנגד להידחות.

סוף דבר אני מקבל באופן חלקי את התביעה, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 3,000 ש"ח. התביעה שכנגד נדחית.

נוכח ההליכים המרובים בתיק, וקיומם של שני דיונים, אני מחייב את הנתבע (והתובע שכנגד) לשלם לתובע (והנתבע שכנגד) הוצאות משפט בסך כולל של 800 ש"ח. אשר לאגרת המשפט, הרי שלאור סכום התביעה המופרז, אינני סבור כי ראוי לחייב את הנתבע להשיב לתובע את מלוא אגרת המשפט אשר שולמה על ידו (338 ש"ח), ואני מעמיד את ההחזר המגיע על סך של 100 ש"ח. מכאן, לסיכום, שעל הנתבע (והתובע שכנגד) לשלם לתובע (והנתבע שכנגד) סכום כולל של 3,900 ש"ח, אשר ישולם תוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לנתבע, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ב"כ המשיב טען כי בית משפט זה, במותב הנוכחי, כבר פסק כי נביחות הכלב אינן מהוות מיטרד, ומשכך נדחתה תביעת המבקש לסילוק הכלב.

הוכח בפני כי הכלב נובח בשעות הלילה, וכפי שהתרשמתי ושוכנעתי, נביחותיו מהדהדות ומדירות שינה מדרי הבית השכן.

...

הוכח בפני כי הכלב נובח בשעות הלילה, וכפי שהתרשמתי ושוכנעתי, נביחותיו מהדהדות ומדירות שינה מדרי הבית השכן.

לאור המקובץ, הנני נעתר לבקשה ונותן בזאת צו מניעת הטרדה מאיימת, המתבטאת בנביחות הכלב שבחצרי העסק של המשיב בין השעות 21:00 עד השעה 07:00 שלמחרת.

על-מנת שתינתן למשיב שהות להתכונן למילוי אחר הצו, הנני קובע שתחילת תוקף הצו מ-8/6/20.