היות וקבעתי שבעניינינו נכרת חוזה בין הצדדים, השאלה תיתמקד באחריות קרן מכח סעיף 39 לחוק החוזים: "...עם זאת הודגש שגם אם עקרונית ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על אורגן או נושא משרה בחברה בשל היתנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין אין בכך "כדי ליצור זהות בין סטאנדרט ההיתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטאנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן", וכי המבחן שנקבע בפסק הדין בעיניין מכנס לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב המשא ומתן לפי סעיף 12 לחוק החוזים, לפיו נידרש "להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים..." על מנת לחייבו אישית, יפה גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים [עניין ברזני בפיסקה 17 לפסק דינו של השופט א' גרוניס].
...
על כן, אני קובעת שלא קמה חובת זהירות של קרן כלפי החברה, המחייבת אותו באופן ישיר כלפיה, ועל כן – התובעת לא הוכיחה את התקיימות כל יסודותיה של עוולת הרשלנות.
על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני שיש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה.
סוף דבר
התובעת בטענות הערעור טוענת, בין היתר, שדי בכך שקבעתי שדקור תעשיות (קרי – הנתבעת) פעלה בחוסר תום לב על מנת להטיל אחריות אישית גם על יריב קרן בגין פעולות אלה: "הגם שבית המשפט משתמש ברטוריקה ולפיה המשיבה היא זו שנהגה בחוסר תום לב, הרי שברור הוא שאת חוסר תום הלב יש ליחס לפעולות האורגן מטעם המשיבה, אדם בשר ודם, הוא המשיב, שהינו המביא והמוציא מטעמה של המשיבה ואין בלתו" (פסקה 17(ד) להודעת הערעור).
