כיצד מפרש בית המשפט את סעיף 16 לחוק המעצרים

ניסיון הסדרה תכנונית החל בחודש אוקטובר 1999, אך ניסיון זה נעצר ולא הושלם (תכנית 223/1/5).

זאת, בהתאם לפרשנות המקובלת בפסיקה, ביחס לביטוי 'זכות במקרקעין', המבטא זכות 'חפצית' דוקא (in rem), להבדיל מזכות אובליגאטורית (in personam) (ראו: עניין הרטפלד, עמ' 863; כן ראו: ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצ'ין, 813, 824 (1983); אעיר, כי בעיניין הרטפלד אימץ בית המשפט את הפרשנות האמורה, גם ביחס לסעיף 73 לחוק הירושה, הנוקט אף הוא לשון דומה: "מי שרכש זכות"; שם, עמ' 865-864).

בפסיקתו העניפה של בית משפט זה, לגבי ישום סעיף 17 הנ"ל, כלל לא נידרש, ואף לא נבחן, אם מיתקיים תנאי שכזה, בדבר סיום העסקה ברשום (ראו עמדתו של דויטש בעיניין: דויטש – כרך ג, עמ' 203-202; דויטש – קניין כתווית, עמ' 307; והשוו: ה"פ (מחוזי חיפה) 226/96 וולפרט נ' האפוטרופוס הכללי, פ"מ התשנ"ו (2), 453, 461 (1996), ובש"א (מחוזי י-ם) 2409/05 רשם המקרקעין נ' האפוטרופוס הכללי, פסקה 12 (27.9.2006) – שעסקו שניהם בדרישת רישום ה'עסקה', לפי סעיף 16 לחוק האפוטרופוס הכללי).

בשלב זה, אבקש להבהיר כיצד פרשנותי ביחס לדרישה לקיומה של עסקה עם "אדם אחר", המעמידה במוקד של ההסדר המשפטי את הסתמכותם של צדדים שלישיים "בשר ודם", משליכה אף על פרשנות התנאים הנוגעים ל"תום הלב" ול"תמורה".

...

לגישתי, עצימת עיניים זו שנמשכה לאורך השנים נושאת משקל משמעותי בבואנו לבחון את תום ליבו של הממונה בענייננו וזאת גם בהנחה – שאינה מקובלת עלי – ולפיה, כעמדת כמה מחבריי, מועד השתכללות "העסקה" לעניין סעיף 5 לצו הוא בשלב מאוחר יותר (הסכם ההרשאה האחרון משנת 1997 או מועד כניסת התושבים הראשונים של מצפה כרמים לתמונה בשנים 2000-1999).

המסקנה המתבקשת בעיניי מן העובדות המפורטות לעיל היא כי הממונה לא עמד בדרישת תום הלב ברף הגבוה משום שבאותו שלב הוא ידע כי קיימים קשיים כאלה ואחרים ביחס לתא השטח שבו ממוקם היישוב כוכב השחר ושבו ישב "מצפה כרמים הישן". לכן, משהתעורר הצורך להעתיק את מיקומו של מצפה כרמים ממיקומו המקורי למיקום חדש במסגרת "הסכם המאחזים", ניתן היה לצפות שכדי להפיג את החשש לחריגה מצו התפיסה, תיעשה בדיקה מעמיקה ויסודית בטרם יועתק היישוב.

לפיכך, אין בעיניי מנוס מן המסקנה כי אין מדובר ברשלנות אלא בעצימת עיניים של ממש.

עם מעצרה של הספינה מריאן הוגשה לבית משפט זה בקשה למתן צו המאשר את תפיסתה והחרמתה של הספינה (תיק 7961-07-15).

בתי המשפט הכירו כי חופש הביטוי, לרבות החופש להעביר ביקורת על החלטות ממשלה, עשוי ליסוג מפני אינטרסים מנוגדים (דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(1) 23 (2011); בג"צ 2753/03 קירש נ' ראש המטה הכללי של צה"ל, פ"ד נז(6) 359 (2003); בג"צ 399/85 ח"כ כהנא נ' הועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255 (1987); עע"מ 3829/04 הנ"ל; א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית כרך שלישי 217 (1995)).

די כי נפנה לסעיף 16 לחוק המלקוח מ-1864 הקובע בהוראה מפורשת את הכלל הבסיסי לפיו כל אנייה שנתפסה תועבר לבית המשפט.

...

סוף דבר כפי שפורט בהרחבה, שוכנעתי כי לא נפל פגם בהגשת הבקשות להחרמת הספינות, העיכוב בפניה לבית המשפט אינו עולה כדי "שיהוי" המצדיק את דחיית הבקשות, וגם התקלות בנוגע לאופן רישום והעברת הציוד הרפואי לרצועת עזה אינן גורעות מעילות ההחרמה.

לאור כל האמור, אני נעתר לבקשות ומורה על החרמתן של הספינות קארסטיין ופרידום על ידי המבקשת.

בעלי הספינות המשיבות ישלמו למבקשת הוצאות ההליך בסך של 15,000 ₪.

בקשתו הנוכחית לעיון חוזר של גרירה נשענת על מספר טעמים: חלוף הזמן מאז הגשת כתב האישום ומעצרו (סעיף 16 לבקשה); היתנהלות המשיבה במסגרת ניהול התיק העקרי והתמשכות ההלכים הרובץ לפתחה של המשיבה כפי שקבע בית המשפט העליון (סעיפים 18, 22 לבקשה והחלטת כב' א' שטיין בבש"פ 8239/21); נתוניו, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות (ראו סעיפים 19-20 לבקשה) וכן העובדה שלמבקש עומדת חזקת החפות (סעיף 22 לבקשה).

בהחלטתו סבר בית המשפט המחוזי שיש להמתין לקבלת תסקיר מעצר בעיניינו של גרירה וכי אין לפרש את החלטת כב' השופט א' שטיין מיום 5.12.21 כ"הנחיה ממנה משתמע שיש לשחרר את המשיב ממעצר".

שנית, ומשאלו פני התסקיר, דומה שלנוכח הוראת סעיף 22ג(ב) לחוק המעצרים, טיב העבירות המיוחסות לגרירה והעובדה שגרירה ריצה עונשי מאסר, מובילים למסקנה שייקשה להורות על מעצר באיזוק אלקטרוני.

...

מאידך, טענה המשיבה כי יש לדחות את בקשתו לעיון חוזר של גרירה וכי אין לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן אלא מטעמים מיוחדים.

שנית, ומשאלו פני התסקיר, דומה שלנוכח הוראת סעיף 22ג(ב) לחוק המעצרים, טיב העבירות המיוחסות לגרירה והעובדה שגרירה ריצה עונשי מאסר, מובילים למסקנה שייקשה להורות על מעצר באיזוק אלקטרוני.

בנסיבות אלו, בקשתו לעיון חוזר של גרירה נדחית.

לאחר שעיינתי בתסקיר ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ביום 18.1.22, גם בעניינו של מרבוע מצאתי, בסופו של יום, לדחות את הבקשה לעיון חוזר, וזאת ממספר טעמים: ראשית, התסקיר שהוגש בעניינו של מרבוע שלילי בעיקרו, אף אם בשורה התחתונה נאמר בו שיש "לשקול בחיוב ביטול תנאי מעצרו" בפיקוח אלקטרוני.

נוכח כל האמור לעיל, שתי הבקשות נדחות.

סעיף 38(א) לחוק המעצרים קובע כדלקמן: "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט"; סעיף 38(ב) לחוק המעצרים קובע כי בית משפט רשאי לחייב מתלונן לשלם פיצוי על מעצר והוצאות הגנה של אדם שנעצר ושוחרר, אם המעצר היה עקב תלונת סרק שהוגשה בחוסר תום לב; וסעיף 81(א) לחוק העונשין קובע כך: "זיכה בית המשפט את הנאשם לאחר שראה כי התלונה שגרמה למשפט הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד, רשאי הוא לחייב את המתלונן, לאחר שנתן לו היזדמנות סבירה לטעון טענותיו לענין זה, בתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם והוצאות התביעה, כפי שיקבע בית המשפט").

וכך הוסבר תיקון זה: "בתיקון משנת תשל"א-1971 הכניס המחוקק חידוש בהקנותו סמכות לבית המשפט לצוות על מתן פיצוי לנאשם שישב במעצר או במאסר והתברר במשפטו שלא היה יסוד להאשמתו. תנאי אחרון זה פרושו, באופן מעשי, מניעת מתן פיצוי לנאשם, שהרי גם אם הוא מזוכה לחלוטין, כחף מפשע, אין זה אומר שמלכתחילה לא היה יסוד לתביעה להאשימו לפי מצב הראיות שהיה בידה לפני המשפט. לפיכך לא הופעל עד היום, שיקול הדעת של בתי המשפט לפי הוראה זו.

חברתי תוהה "מה יהא הדין כאשר הנאשם בכל זאת יבקש בתביעתו הנזיקית לפסוק לו 'לחילופין' פיצויים מכוח סעיף 80 – האם בית המשפט האזרחי יהיה מנוע מלפסוק פיצויים כאמור אך בשל טעותו של הנאשם שלא ידע שערכאה זו אינה מוסמכת לידון בבקשה שכזו, אלא אך ליזום בעצמה את מתן הסעד המבוקש?" (סעיף 16 לחוות דעתה).

...

בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמשיבים לא הגישו בקשה לפי סעיף 80 לבית המשפט שדן בהליך הפלילי בעניינם, אך ביקשו במסגרת תביעותיהם האזרחיות פיצוי "לפי התקנות". נקבע כי לנוכח ההקשר והסכומים שנתבעו ברור כי כוונתם הייתה לתקנות תקנות הפיצויים, כך שאין לקבל את טענת המדינה שנשללה ממנה הזכות להתגונן בהקשר זה. בית המשפט קבע שמקובלת עליו מסקנת בית משפט השלום כי לנוכח פסק הדין בעניין סעד, ניתן להעניק למשיבים פיצוי לפי סעיף 80 גם במסגרת תביעה אזרחית.

לסיכום, אני סבור כאמור כי אין לשונו של סעיף 80(א) לחוק סובלת פרשנות לפיה בית משפט בהליך אזרחי רשאי לפסוק פיצוי והוצאות הגנה.

גם אין בכוחה של הוראת תקנה 5 כדי לשנות ממסקנה זו. המסקנה מתבקשת גם מכל הטעמים המפורטים לעיל, כמו גם מהטעמים אותם ציינה חברתי בחוות דעתה.

סופו של דבר כאמור, אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי השופטת וילנר.

בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה (21.3.2011) (להלן: הילכת סוויסה), בנוגע לשיחרור ממעצר לחלופת גמילה, וכי החלטת בית משפט השלום אינה מתיישבת עם הוראות סעיף 48(א)(7) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), "שלפיו רשאי בית המשפט לחייב משוחרר בתנאים לקבל טפול למשתמשים בסמים 'ובילבד שהטיפול אושר על ידי קצין מבחן'". עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי די היה בחלק מהנימוקים, "כדי להוביל לתוצאה שונה מזו שהתקבלה בבית משפט קמא, לא כל שכן בהצטברותם". מכאן הבקשה שלפנַי.

המבקש טוען אמנם, כי מתעוררת כאן שאלה משפטית עקרונית, הנוגעת לפרשנותו של סעיף 48(א)(7), אשר "מעולם לא נידונה לגופה בביהמ"ש העליון". לשיטתו, יש לידון בשאלה בעניינינו, "נוכח המשקל שניתן לסעיף זה בהחלטתו של בית משפט קמא". אולם, גם אם אניח, לטובתו של המבקש, כי הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי לסעיף, עשויה לעורר שאלה עקרונית – בכך לא סגי.

...

לאחר שעיינתי בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

בית המשפט המחוזי אכן הסתמך על סעיף זה, אך כנימוק אחד מני רבים, המוליכים כולם למסקנה שלפיה אין לשחרר את המבקש לקהילה הטיפולית.

בקשת הרשות לערור נדחית אפוא בזאת.