כיסוי ראש לנשים מוסלמיות בבתי ספר בישראל

כן היו דברי השופט ברק בבג"ץ 953/87, 1/88 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו ואח'; סיעת העבודה בעירית תל-אביב-יפו ואח' נ' מועצת עירית תל-אביב-יפו ואח' (פרשת פורז [פורסם בנבו] [11]), בעמ' 332: "...אין לך גורם הרסני יותר לחברה, מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם". בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 650, 651 (1998).

עטית חיג'אב נתפסת אמנם אצל אנשים מסוימים ואף בחלק מהמדינות, כאיום תרבותי או כביטוי לשאיפתו של האיסלאם הרדיקלי להביא לכינונן של מדינות הלכה אסלמיות (ג' שטופלר, מאחורי הרעלה – הטלת הגבלות על עטיית כסוי-ראש לנשים במדינות ליבראליות, משפט וממשל יב תש"ע 191, 193), אלא שברי שאין כל רציונליות בבסיס החשש מפני אשה, רק מחמת שהיא עוטה חיג'אב, ולכן גם זו אינה אלא דיעה קדומה סטריאוטיפית, וודאי שלא "תנאי ממן העניין". במקרה יחיד בו נקבע כי הדרישה להסרת החיג'אב רלוואנטית ומותרת ואינה עולה כדי אפליה, היה זה בהקשר של מוסד לימודים עדתי, בו הונהגה תלבושת אחידה שהחיג'אב לא תאם אותה ובית המשפט הגבוה לצדק קבע כי הדרישה להסרת החיג'אב שרתה את אופיו ומהותו של המוסד ולכן היתה מותרת, וראו: "מאחורי דרישת האחידות בלבוש ובהתנהגות עומדים שיקולים חנוכיים הקשורים לאופיו ולמהותו של בית הספר, כבית-ספר של עדה דתית. באמצעות האחידות בלבוש ובהתנהגות נמצא המכנה המשותף, המאפשר לתלמידים כולם – נוצרים בני העדה היוונית-קתולית ונוצרים בני עדות עדתיות אחרות, נוצרים ושאינם נוצרים – לקיים מערכת חיים משותפת בבית הספר, המבוססת על פלוראליזם דתי ועדתי. פגיעה בלבוש ובהתנהגות האחידה תביא לפגיעה באופיו של בית הספר ובאיכותו הייחודית, וסופה פגיעה במסגרתו הייחודית ובעמדה הדתית (המתונה) השולטת בבית הספר" בג"ץ 4298/93 מונה ג'בארין נ' שר החינוך, פ"ד מח(5) 199 (1994) השאלה אם ראוי להחיל פסיקה דומה גם בראי חוק שויון ההזדמנויות בעבודה טרם הוכרעה, שכן ההחלטה היחידה שניתנה בעיניין דומה, בוטלה בהסכמה בבית הדין הארצי (ס"ע (איזורי י-ם) 9022-06-10 נאדרה נמרי – בית ספר שמידט לבנות, החלטה מיום 23.8.10; עע (ארצי) 51754-08-10 נאדרה נמרי – בית ספר שמידט לבנות, מיום 1.2.11).

הגענו איפוא למסקנה כי התובעת לא התקבלה לעבודתה בנתבעת רק מחמת החיגא'ב שהיא עוטה על ראשה, כמצוות דתה המוסלמית, וכי החלטתה זו של הנתבעת עולה כדי אפליה על רקע דת, שאין בינה לבין התפקיד הנידון ולו דבר, לכן הנה פסולה ואסורה.

...

בשולי הדברים מצאנו לנכון להעיר כי לא מצאנו ממש בטענות הנתבעת כנגד תום ליבה של התובעת.

בנסיבות העניין, ולאחר שעיינו בפסיקה אליה הפנו הצדדים, אנו קובעות כי פיצוי בסך 40,000 ₪ הולם את כלל השיקולים שפורטו לעיל.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 40,000 ₪, בצירוף השתתפות בהוצאות, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסך 10,000 ₪, הכל בתוך 30 ימים מהיום.

ב]בית המשפט העליון[בשבתו כבית משפט][גבוה לצדק בג"ץ 6195/98 בפני: המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותרים: 1. ישראל גולדשטיין 2. מרים גולדשטיין נ ג ד המשיבים: 1. אלוף פיקוד המרכז - משה (בוגי) יעלון 2. שר הבטחון - מר יצחק מרדכי 3. היועץ המשפטי לממשלה - מר אליקים רובינשטיין תאריך הישיבה: כ"ו באלול התשנ"ט (7.9.99) בשם העותרים: עו"ד נפתלי ורצברגר בשם המשיבים: עו"ד מלכיאל בלס תשובה לצוו על-תנאי פסק-דין

ואלה דברים אמרה ועדת החקירה בדו"ח: "ביום הששי, י"ד באדר התשנ"ד - 25 בפברואר 1994, הוא היום החמישה-עשר לרמאדן, שנת 1414 להג'רה, בשעות הבוקר המוקדמות, התפללו כחמש מאות גברים מוסלמים באולם יצחק אשר במערת המכפלה בחברון ... כשלוש מאות נשים מוסלמיות התפללו אותה שעה באולם הג'וואליה שבמערה ... בסביבות השעה 05:30 נורו באולם יצחק - במספר צרורות מנשק אוטומאטי - למעלה ממאה יריות, לעבר המתפללים שהיו בתחילת התפילה, בשלב המעבר לכריעה, כאשר גבם לעבר מקור הירי. כתוצאה מן הירי נהרגו 29 מתפללים ונפצעו, לפי הידוע לנו, 125 מתפללים. ........

גולדשטיין נהרג באולם יצחק בידי אחדים מן המתפללים המוסלמים, לאחר שהוציאו את רובהו מידיו, הפילוהו ארצה, מחצו את ראשו במוטות ברזל, המשמשים את המִבדלות, המוקמות מעת לעת באולם יצחק, כדי לחצוץ בין היהודים לבין המוסלמים.

המלים הבאות החרותות על גבי האבן המכסה את הקבר - תמחקנה : 'הקדוש', 'זצוק"ל הי"ד', 'מסר נפשו למען עם ישראל תורתו וארצו', 'נרצח על קידוש ה'''.

...

" (בעמ' 222 לדו"ח) וב"סוף דבר": "הטבח במערת המכפלה בחברון היה מעשה קטל שפל של חפים מפשע, שעה שכרעו בתפילה לבוראם. היה זה מעשה שלא יכופר, אשר גרם סבל שאין לו נחמה למשפחותיהם של הקורבנות שנהרגו ולפצועים, שאחדים מהם הפכו נכים לכל ימי חייהם." (בעמ' 253 לדו"ח) עתירה זו שלפנינו הינה מעין הד ובת-קול לאותו טבח.

עורך-דין ורצברגר, בא-כוח העותרים, סירב להיעתר להצעתנו, וכך השיב לנו: "אנו איננו מסכימים לאמור בהצהרה. אנו מבקשים שתהיה הכרעה לכאן או לכאן. כך ביקשו אותי העותרים." עמדתו של עורך-דין ורצברגר אינה מקובלת עלינו.

בא-כוח העותרים אינו משלים עם מסקנה-לכאורה זו, ובפיו כמה וכמה טענות שלגירסתו יש בהן כדי לקעקע את תשתיתו של צו המפקד הצבאי.

הסמכתו של שר הפנים להתקין תקנות אין היא נוגעת כלל לאזור, ומסקנה נדרשת מאליה היא שאי התקנת תקנות - כמוה כהתקנת תקנות - כזו-כן-זו השתיים אינן משפיעות לא על סמכותו של שר הבטחון להורות את מפקד האזור ולא על סמכותו של מפקד האזור להורות על הסרת מצבות זכרון מסויימות; והכל כהוראת סעיף 6 לחוק.

כללם של דברים סוף דבר: אנו מחליטים לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירה.

האשה מצהירה בפני בית הדין כדלהלן: "מעולם לא יצאתי מהיהדות, אני יהודייה בכל רמ"ח אברי, מעולם לא הסכמתי להתפלל במסגד, חגגתי את החגים עם אמי שנפטרה לפני שנה, אני לא מסורתית אבל כיבדתי את אמי. אני מאמינה בה' וביהדות.

בעת הנישואין לא התאסלמתי, אבל כשהבן נישא לבחורה מוסלמית, הייתי צריכה לחתום על כתב התאסלמות ועשיתי זאת רק כדי לעזור לבן.

" לשאלת בית הדין אם היא רוצה באמת לחזור ליהדות, היא משיבה: "מעולם לא יצאתי מהיהדות. למדתי בבית ספר דתי. עד עכשיו אני זוכרת תפילות בעל פה. אני שומרת כיפור, פסח. אני לא שכחתי, לא פספסתי, אם יכולתי, הייתי בכל החגים שיכולתי. אני עובדת יחד עם הרבנית באותו מקום." בפני בית הדין התקבלה עדות העדה כדלהלן: "אני מכירה את המבקשת שבע שנים, עבדנו יחד ב[נ']. אני גרה ב [...] אנחנו מישפחה שומרת מסורת, בעלי היה ראש המועצה הדתית ב [...]

עם האמור, מאחר שהתברר בפני בית הדין כי התאסלמותה לא הייתה כנה ומתוך אמונה בדת האיסלאם, אלא מתוך צרכים משפחתיים גרידא, מעולם לא האמינה בדת האיסלאם ולא עזבה את אמונתה ביהדות, לכן גם אם לא ברור לגמרי שיהיה להבטחתה על קיום תורה ומצוות 'כסוי' מושלם, מכל מקום מוכנותה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות ומנהגי היהדות הם מתוך כוונה כנה.

מומר השב ליהדותו כתב הנימוקי יוסף במסכת יבמות (דף טז ע"ב מדפי הרי"ף): "[...] ישראל שחטא ועשה תשובה דכולי עלמא שורת הדין אינו צריך טבילה אלא קבלת חברות בפני בית דין לכתחילה ואף על פי כן טובל הוא מידרבנן משום מעלה דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין טבילתו אלא מידרבנן וכן כתבו בתוספות אחרונות". והובאו דבריו בבית יוסף (יורה דיעה סימן רסח).

...

היא הגיעה לקורס מכוסה במטפחת ראש כמצוות הדת המוסלמית.

נמסר לה כי לפי נוהלי בית הספר היא לא תוכל להתקבל אליו, כל עוד היא חובשת כיסוי ראש.

מדיניות משרד החינוך הנה-"מתן חופש פעולה והחלטה רחבים לבתי הספר לפי צרכיה היחודיים של כל קהילה וקהילה אותה משרת בית הספר. מדיניות זו מופעלת במערכת החינוך בכללותה, והיא מוצדקת שבעתיים כאשר מדובר במוסד פרטי בבעלות עדה דתית מוכרת בישראל" (סעיף 10(א) לתצהיר התשובה מטעם המשיבים 1 ו-2).

...

נחה דעתנו כי מאחורי דרישת האחידות בלבוש ובהתנהגות עומדים שיקולים חנוכיים הקשורים לאופיו ולמהותו של בית הספר, כבית-ספר של עדה דתית.

מטעמים אלה, נחה דעתנו, כי האיזון שנימצא על-ידי המשיב 3 בין הערכים החוקתיים השונים הוא במתחם הסבירות.

המנעותם של המשיבים 1 ו-2 מלהתערב באיזון זה נופלת אף היא במיתחם הסבירות, ועל-כן דין העתירה להדחות.

ואכן, למשל, בע"פ 7119/97, מדינת ישראל נ' דוד בוסקילה (בית-משפט מחוזי בבאר-שבע, לא פורסם), הודה הנאשם (ראש עירית שדרות ויו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה שם), במסגרת הסדר טעון, כי ביצע עבירה של מירמה והפרת אמונים ועבירה נוספת (לפי חוק התכנון והבניה) ונקבע שם, הן בבית-משפט קמא והן בערעור, בין היתר, כי נוכח העובדה כי קיימת אפשרות שהעבירות שהנאשם הודה בהן יש עמן קלון ובעקבות זאת, קיים חשש שכהונתו כראש עיר תופסק, יש לראות בכך הצדקה, לאי-הרשעתו (שם, בעמ' 9).

בהודעה על פקודת המישטרה (טפול בכלואים) בסעיף 12.03.01, העוסק בטיפול בכלואים בבית המעצר, נכתב בסעיף 4 ב. שכותרתו: "הפרדה בכליאה בין כלואים מסוגים שונים" כדלקמן: "1) אין לכלוא נשים וגברים בתא אחד.

הסיבה לכך, לדעתו, נעוצה במחסור בשוטרות, שאינו מאפשר למשטרה לכסות את הפיקוח על הכלואות, באמצעות שוטרות בלבד, למשך 24 שעות ביממה.

נשוב לעניננו – מערכות רבות אינן פועלות "על פי הספר". גם המישטרה מתנהלת, לעיתים, שלא לפי הפקודות המחייבות.

על הפגיעה בעצורות למדתי מעודה אביר, ערביה מוסלמית, רווקה ודתיה, המתגוררת בשטחים, שהיתה עצורה בתא בו נעברה העבירה.

...

הטענה כי המשטרה לא דאגה לקיום הנהלים ובכך לא עשתה למניעת הסיטואציה, נמנית על מישפחת הטענות הידועות כ"דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (גיטין מה א) ואינה מקובלת עלי.

לא שוכנעתי ששיקולי השיקום גוברים במקרה דנן על השיקולים הטמונים באנטרס הציבור.

אני גוזר עליו 200 שעות עבודה לתועלת הציבור, שיתבצעו בבית אבות בבאר-שבע (האגודה למען הקשיש) בעזרה במטבח, על פי תוכנית שיתווה שרות המבחן, ללא כל עונש נוסף.