כיסוי ביטוחי לתאונה קטלנית במפעל

דיון והכרעה בהתאם להלכה הפסוקה, "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה, מן ההכרח לקבוע קודם כל קיומו של ארוע חריג בחיי עבודת המבוטח המצדיק מינוי מומחה רפואי" (עב"ל (ארצי) 24285-02-12 אגבריה מוחמד חוסין - המוסד לביטוח לאומי (5.11.13)).

מצב זה הכה בי כמו ברק, כולי הזדעזעתי, נחרדתי ונלחצתי, בצורה שלא זכורה לי. המשמעות, מבחינתי האישית ולאדם מסוגי, של מכולות לא מכוסות עוד ביום ראשון הייתה ממש קטלנית.

התובע תאר כי בחקירתו הנגדית כי במהלך השיחה עם מנהלו ירון היתנהל ויכוח, במסגרתו נידרש על-ידי מנהלו לכסות את המכולה בעצמו – תשובה שהכעיסה אותו (פרו: 6; ש: 8-13), וכי "כל הסיטואציה הרתיחה אותי. זה הפריע לי מאוד, זה לא שיגרתי במפעל" (פרו: 6; ש: 25).

...

כן לא מצאנו לייחס חשיבות רבה לאי הבהירות לעניין זהות הגורם שיזם את שיחת הטלפון שהתנהלה בין התובע למנהלו, וזאת לאחר שהוכח בפנינו עצם קיומה של שיחה זו בזמן הרלוונטי לאירוע (בהתאם דף פירוט שיחות למספר טלפון של העד ירון אשר צורף לכתב ההגנה מטעם הנתבע) ולאחר שהוברר כי מדובר במכשירי "מירס" באמצעותם מתנהלות גם שיחות שאינן מופיעות בהכרח בפירוט השיחות (ראו לעניין זה, בש' 68 בהודעת התובע לחוקר הנתבע, שם ציין כי שוחח באמצעות מכשיר מירס, וכן בעדותו של ירון לפנינו בעמ' 17 לפרוטוקול).

לטעמנו אין בטענה זו כדי לשנות ממסקנתו.

לאור כל האמור והמפורט לעיל, מצאנו כי יש להורות על מינוי מומחה רפואי בנסיבות העניין.

באשר לחבותה של הפניקס דחה בית המשפט התביעה נגדה וקבע כי מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה מתאונה ועל כן אין מדובר בכיסוי לפי הפרק העוסק באחריות צד שלישי.

לעניין זה הוסיפו המערערים כי היה על בית המשפט השלום להטיל אחריות מוחלטת על המשיבים, ביחס למותו של המנוח, שכן היה ברור כי המנוח היה חולה בימים שקדמו למותו, "שיעול קל" לפי האמור בפסק הדין, וכי הוא לא היה מודע לכך שהוא חולה בדלקת ריאות או כי מתפתחת אצלו מחלה קטלנית ולאחר שפנה למשיבים 3-1 התברר לו כי לא דאגו לבטח אותו בביטוח בריאות ועל כן פנה לאישתו לקבלת עזרה, אך כל אותה העת לא קיבל טפול רפואי שיכול היה להציל את חייו.

עוד טעה בית המשפט עת קבע, כי אין להסתמך על עדותו של מר טונג מטעם המערערים, אבל כן הסתמך על עדותו של מר ג'ו בינג'ו במישטרה, שלא נחתמה, ואשר צורפה לתצהירה של אשת המנוח, על מנת להוכיח כי זה לא נתן אמון בגובי ההודעה ובמה שרשמו ולכן במקום לחתום את שמו בסינית כתב "לא מבין". עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט עת העדיף את העדויות בעל פה של מינהלי המשיבים 2-1 לגבי עבודתו של המנוח במפעל יומיים לפני מותו, לגבי נהלי הפנייה לטפול רפואי, למרות שהודו בפניו שיש בידיהם רישומים או מסמכים אך נימנעו להציגם בבית המשפט ללא הסבר.

...

המסקנה לעיל מתחזקת אף מחוות הדעת והעדויות של מומחי המשיבים, לפיהן דלקת הריאות נגרמה כתוצאה מאספירציה יחד עם דיכוי נשימתי כתוצאה משתיית האלכוהול (עדות פרופ' קרמר עמוד 57 שורות 20-29), ומעדותו של ד"ר רסין, אשר אף הוא עמד על כך, כי דלקת הריאות נגרמה מאספירציה, אך היא לא גרמה למותו של המנוח, אלא הפרעת קצב קטלנית משנית לצריכת אלכוהול (עמוד 67 לפרוטוקול דיון מיום 9.6.15).

באשר לטענת המערערים כי יש בגזר הדין כדי להוכיח דפוס התנהגות, אזי אין בידי לקבל טענה זו ויש להוכיח כי אכן לא היה ביטוח רפואי בתקופה הרלוונטית, ואין די בטענה לדפוס התנהגות.

סוף דבר נוכח כל האמור וככל שתשמע דעתי, יידחה הערעור.

השופט ת' אור]: ביום 13.14.94 אירעה תאונת דרכים קטלנית, בה מצאו את מותם ארבעה אנשים (להלן: המנוחים).

הם עבדו במשך שנים במפעל "פולגת" השוכן בקרית גת. התאונה אירעה שעה שהיו בדרכם למקום עבודתם זה, ולפיכך התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

אין כל הבדל מעשי מבחינתם של המעביד והעובד אם המעביד נותן לעובד סכום נוסף למשכורתו ממנו ישלם העובד עבור עלויות החזקת רכב והחזקת טלפון, לבין כסוי בפועל על ידי המעביד של עלויות אלה.

...

על פי כל האמור לעיל, לא הוכח על ידי המשיבים שהתנאים הסוציאלים של המנוחים הצדיקו הגדלת השכר בשיעור של 37.33% ולא בכל שיעור העולה על 12%.

נוכח כל האמור לעיל, המשיבים לא הוכיחו שהם זכאים מעבר לכך.

אשר על כן, מתקבל הערעור במובן זה שלשכר כל אחד מהמנוחים, כבסיס לחישוב אובדן התמיכה של התלויים, יתווסף בגין זכויות סוציאליות ונילוות שיעור של 12.5%, במקום 37.33% כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי.

עניינו של הדיון המאוחד בערעורים הנ"ל נוגע לתביעת פיצויים, שהוגשה על-ידי המערער נגד המשיבים בגין נזקים שהם תוצאה מתאונת דרכים, שנגרמה על-ידי המשיב 1, אשר היה מבוטח אצל המשיבה 2.

לאחר שיחרורו מהצבא עבד כתשעה חודשים כמכונאי במפעל "קטרפילר". ולאחר מכן התקבל באמצעות קשרים לעבודה כפקיד בדלפק ("טלר") בבנק הפועלים.

אחת העובדות היסודיות, שעליהן ביסס המערער את תביעתו תחת ראש הנזק של הפסד הישתכרות והגבלה בכושר ההישתכרות בעתיד, הייתה העובדה, שהוא נאלץ "להנתק כליל מהקריירה בה בחר. עקב מומיו-כתוצאה מהתאונה-לא יוכל התובע (המערער-ג' ב') לעולם לחזור ולעבוד בעבודות ימאות כלשהן". את הכשרתו המקצועית לעבודות ימאות מייחס המערער ללימודיו בבית הספר "מבואות-ים" במכמורת ולשנת עבודה על אניות כמכונאי בטרם גיוסו לצה"ל. מן העדויות, שהושמעו בפני בית המשפט קמא, התברר, כי שנת השירות, שבילה המערער כמכונאי על אניות שטות בים, הייתה דרושה לו להשלמת המכסה של ארבע שנות לימוד שהוא נדרש למלא כדי לקבל תעודת בוגר של בית הספר הימי במכמורת.

באותו משפט נדונה השאלה, אם אלמנה, שנפרדה מבעלה, אשר לאחר מכן נספה בתאונה, הייתה זוכה בעתיד לתמיכה מבעלה אילמלא התאונה הקטלנית.

...

אף-על-פי-כן מצא בית המשפט לנכון להעניק לו פיצוי בגין האפשרות, שאם הוא ייפלט לשוק העבודה, יפחתו סיכוייו להיתמודד בהצלחה על מקום עבודה דומה עם מתחרים, שאין להם המום שנשאר לו עקב התאונה.

סבורני איפוא, כי בית המשפט קמא צדק בהעניקו פיצוי נפרד עבור כל אחד מראשי הנזק האמורים, כאשר הפיצוי עבור המרכיב השני של הפסד השכר בעתיד יכול היה, מטבע הדברים, להיות מבוסס על אומדן משוער, גלובלי, בלבד.

סוף דבר: נראה לי, כי יש לדחות את הערעורים בכל הנוגע למימצאיו ולמסקנותיו של בית המשפט קמא, בכפוף לשינויים הבאים: אשר להפסד השכר בעתיד, הנובע מאי-כשירותו של המערער לעבוד בתור מכונאי בים, יש לשנות את הסכום, שנקבע על-ידי השופט קמא, מ-1,918,000 ל"י ל-3,960,000 ל"י (או 396,000 שקל), נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי.

בהעדר כיסוי ביטוחי כחוק, לא ניתן היה להגיש תביעה מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975-ועזבונו של המנוח, באמצעות אימו, הגב' מזל גורש (להלן: "האם"), הגיש תובענה זו לפצוי בגין הנזקים עקב מותו של המנוח, מכח פקודת הנזיקין (נוסח חדש) 5.

הנתבעות במשותף מכחישות את הטענות באשר לגורם המיידי לתאונה, טוענות כי נהיגתו של המנוח היתה רשלנית, פזיזה ובניגוד לחוק וכי התנהלותו היא אשר היתה הגורם המכריע לתאונה הקטלנית והמחרידה.

בהקשר זה הובאו הראיות הבאות: (א) בתרשומת הראשונית שערך קריחלי בזירה, הוא רשם לגבי מצב הכביש כי על פניו "יש חול ובטון", ויחד עם זאת – בדו"ח שהוא הכין, בעמ' הראשון, תחת הסעיף 4 "הדרך ומצבה" הוא מציין: "כביש יבש, תקין, עשוי אספלט תקין, בכיוון נסיעת האופנוע על פני הכביש מפוזר חול (ממפעל הבטון) ", וראו אף את סעיף 10 לדו"ח שם קריחלי שוב מציין שעל הכביש היה חול, ולא מציין חצץ.

...

הינה כי כן, המסקנה עד כה הינה כי הוכחה רק עוולת הרשלנות ככל שעסקינן באי שמירה על נקיון הצומת מבחינה בטיחותית – ומצאתי כי האחריות הינה של המועצה בלבד, אשר תחוייב לפצות את העזבון בשיעור של 20% מהנזקים.

לאור כל האמור מעלה, התביעה כנגד המועצה, הנתבעת מס' 3, מתקבלת-ועליה לפצות את העזבון בסכום של 250,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 23% מהסכום הנ"ל, בתוספת החזר האגרה ששולמה ו-1,000 ₪ בגין הישתתפות חלקית בשכרו של המומחה מטעם התביעה, בתוך 30 יום מהיום.

התביעה כנגד המדינה ומע"צ, הנתבעות מס' 1 ו-2, נדחית.