התרשים להלן מציג את שלושת דרכי החישוב:
בעניינינו אין מחלוקת כי שכר הנאמן יחושב כשכר מימוש בהתאם לתקנה 8, שזו לשונה:
שכר מימוש
לבעל תפקיד ייקבע שכר מימוש באחוזים מתקבולי מימוש, כמפורט להלן, למעט ממזומנים שהיו בידי החברה או שעמדו לזכותה ביום תחילת עבודתו בפועל של בעל התפקיד, ולמעט הכספים שהועברו לבעל התפקיד מכונס נכסים או מפרק אחר [.
(א1) שילם החייב, בעל מניות של החייב או אחר תשלומים עיתיים לבעל התפקיד, יראו אותם כתקבולי מימוש (הדגשות הוספו – י"ע).
תקבולי מימוש, אם כן, בשונה ממה שעשוי להשתמע משמם, לא כוללים רק תקבולים שמקורם במימוש נכסים, אלא כל תקבול שמגיע לקופת הכנוס או ששולם לבעל התפקיד במסגרת הליך הכנוס או הפרוק ואינו תקבול הכנסה.
נטען כי הילכת רוטמן, שאיפשרה תשלום שכר מימוש לפי תקנה 8 בנסיבות של הסדר נושים, יפה גם לענייננו ומאפשרת שימוש בתקנה גם בנסיבות של תכנית פירעון.
...
בדוגמה זו, הנושים יקבלו דיבידנד בשיעור של 100% מאחר שהנאמן זכאי לקבל שכר טרחה בשיעור של 22,638 ₪ (=10% X 93,608 ₪ + 20% X 66,392 ₪), ואף נותר "עודף" שיוחזר לחייב [במאמר מוסגר: אם בית המשפט יגיע למסקנה כי מומשו נכסים מעבר לנדרש, ייתכן כי ימצא שיש להפחית משכר טרחת הנאמן, אך איני רואה להידרש לכך].
אף אני סבור כך, אך דומה כי גישתו של הכנ"ר מניחה את המבוקש, כביכול המקרה שלפנינו מחייב חישוב "מלמעלה".
במקרה שלפנינו, ייחודיותו של המקרה היא בכך שסכום תקבולי המימוש נובע מההסכמה בין הצדדים כי החייב יעשיר את הקופה בדיבידנד של 100% בצירוף כל ההוצאות בהתאם להסכמה בין הצדדים.
אין להשליך אפוא ממצב דברים זה, למצב הדברים הרגיל, בו נכנסים לקופת הכינוס כספים שאינם "צבועים". וכלשונו של בית המשפט קמא:
"הסכום בו מעשיר החייב את הקופה, לצורך כיסוי הוצאות ההליך, במקרה כמו המקרה שבפניי, לא ניתן לראות בו כחלק מתקבולי המימוש, שכן הוא, באופן מעשי, איננו מיועד כלל לנושים אלא הוא נגזר מתוך הסכום אותו מבקשים הצדדים, בהסכמה, לייעד לנושים".
סיכומו של דבר, הערעור נדחה, כך שהחישוב יעשה בהתאם לשיטת המשיב.