כונס נכסים מול שיעבוד שוטף כללי עם תניית הגבלה

בנוסף טענה אוליטל כי היא או קרמר לא ויתרו, במפורש או במשתמע, על המחאת הזכות; כי המחאת הזכות אינה עומדת בסתירה להסכם הפשרה שנחתם עם הבנק; וכי דרישתה של אוליטל לממש את המחאת הזכות מתיישבת עם נוסחו של הסכם הפשרה היות שמדובר בכספים של אוליטל אצל סלע שולדר בגין פרויקט "וילאן 2000", העולים כדי נכס שבבעלות אוליטל, ולא מדובר ב-"נכס מנכסי צמנטכל צפון". בנוסף, טענה אוליטל בהקשר זה כי יש להפעיל את הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח, היות שההסכם נוסח על ידי הבנק, שלו יועצים משפטיים מהשורה הראשונה ולכן ניתן היה לצפות כי ויתורה הנטען של אוליטל על המחאת הזכות, היה מקבל ביטוי במסגרת הסכם הפשרה, ולא במסגרת ויתורים כלליים ולא מפורשים.

לטענת הבנק, בשתי התביעות נטען כי בפגישה שהתקיימה בבנק, הבטיח מר רבינוביץ' לקרמר כי תנתן לו "בטוחה" כנגד נטילת ההלוואה האישית, אלא שבתביעה האישית טען קרמר כי ניתנה בטוחה בדמות הסכם שכר טירחה מול כונס הנכסים, בעוד שבתביעה דנא, טוען קרמר (באמצעות אוליטל) כי ניתנה בטוחה בדמות המחאת הזכות.

לפי מירשם רשם החברות, מדובר ב-"שיעבוד שוטף ראשון על כל הנכסים, הכספים, ניירות הערך, השיטריות, המסמכים, הון המניות שטרם נידרש ו/או שורם נפרע, המוניטין, הרכוש, הזכויות מכל מין וסוג שהם שיש ו/או שיהיו ללווה בכל זמן, אופן ודרך, לרבות תמוריהם ופירותיהם". כמו כן, בסעיף 7ז' לאיגרת החוב שנוצרה בקשר עם השיעבוד הצף, נכתב כי הממשכן מתחייב "לא למכור, לא להעביר, לא להחכיר, לא להשכיר, לא למסור, לא להוציא מרשותו, לא למחול ולא לוותר, באופן מלא או חלקי, על כל נכס, תביעה או זכות של הממשכן שיש לו או שיהיו לו מעת לעת, אלא אם מדובר בעיסקה בנוגע לנכסים המשועבדים בשיעבוד צף או נכסים שאינם משועבדים לבנק בשיעבוד קבוע במהלך הרגיל של עסקי הממשכן ובעד תמורה מלאה, ללא קבלת הסכמת הבנק בכתב ומראש". כמו כן, בסעיף 7ט' לאיגרת החוב נכתב כי הממשכן מתחייב "לא לשעבד ולא למשכן בכל אופן ודרך את הרכוש המשועבד בזכויות שוות, קודמות או מאוחרות לזכויות הבנק ולא להמחות זכות כלשהיא שיש לממשכן ברכוש המשועבד ללא קבלת הסכמתו של הבנק בכתב ומראש" (נספח 5 לכתב ההגנה); ובמרשם רשם החברות, נכתב תחת הרובריקה של "תנאים מיוחדים" כי "אין לשעבד או להעביר ללא הסכמת בעל השעבוד". כפי שניתן להווכח, גם השיעבוד הצף כולל תניה מגבילה אשר מונעת מהממשכן (צמנטכל צפון) לערוך עיסקאות ברכוש המשועבד, ללא קבלת הסכמת הבנק לכך בכתב ומראש, אלא אם מדובר בעיסקה שנעשתה "במהלך הרגיל של עסקי הממשכן ובעד תמורה מלאה". במילים אחרות, בנגוד לשיעבוד הקבוע אשר התיר לצמנטכל צפון לערוך עיסקאות ברכוש המשועבד רק בכפוף לקבלת אישורו של הבנק לכך בכתב ומראש (או לערוך עיסקאות ברכוש שאינו משועבד לבנק, במהלך העסקים הרגיל), הרי שהשעבוד הצף התיר לצמנטכל צפון לערוך עיסקאות ברכוש המשועבד, ללא צורך בקבלת אישורו של הבנק לכך בכתב ומראש, ובילבד שמדובר בעסקה שנעשתה "במהלך הרגיל של עסקי הממשכן ובעד תמורה מלאה". תניה זו הגיונה בצידה שכן מטרתו של מוסד השעבוד הצף היא לתת בטוחה ראויה לנושי החברה מחד גיסא, ולאפשר לחברה חופש פעולה ולערוך עסקים בנכסיה, מאידך גיסא.

זאת ועוד, התובעת הפניתה להחלטה שניתנה במסגרת פש"ר 2004/01 עומר זידאן בע"מ (בכינוס נכסים) ואח' נ' המועצה המקומית מטולה (פורסם בנבו, 12.3.02) וטענה כי עובדות אותו מקרה דומות לעובדות מושא התביעה דנא, וכי בית המשפט (כב' שופטת ורדה אלשיך) קבע כי כאשר מדובר בהמחאה על דרך המכר, אין היא סותרת תניה באיגרת חוב ואין מדובר בתחרות בין שעבודים.

...

לפיכך, טענת הבנק שלפיה העיסקה לא אושרה כדבעי, ומשכך משוללת תוקף, נדחית, אפוא.

סוף דבר סיכומו של דבר – התביעה נדחית.

בשים לב לתוצאה, לשווי הכספי של התביעה, למשך ההתדיינות ולהיקף ההליכים ומסמכים, תשלם התובעת לבנק שכר טרחת עו"ד בסך של 90,000 ₪.

מטרת הקמת חברת סחר כללי לא הייתה אלא על מנת להוציא מידי התובע ומנושיה האחרים של הנתבעת 1 את כל זכויות הנתבעת 1, לרבות רכושה, יתרת פעילותה העסקית וזכויותיה לרווחים עתידיים ומאידך להותיר את נושי הנתבעת 1 אל מול שוקת שבורה.

ככל והבנק היה יודע על כך בזמן אמת היה עושה כל שלאל ידו על מנת למנוע את המכירה באמצעות עצירת קוי האשראי שניתנו לנתבעת 1 ופניה למערך המשפטי של הבנק, לצורך מינוי כונס נכסים לתפיסת נכסי המיטלטלין של החברה המשועבדים, הכל, על מנת להקטין את ניזקי הבנק.

וראו למשל טענות הבנק בסעיף 115, המופיע בפרק "הסיכום" של סיכומי הבנק: "הרוכשים ביצעו את רכישת פעילותה של הנתבעת 1 לכאורה חרף קיומו של שיעבוד שוטף בעל תניית הגבלה במירמה ותוך גרימת הפרת חוזה כאשר הבריח התיכון הקושר את פעולותיהם, הנו מזימתם להונות את התובע באמצעות הברחת נכסי הנתבעת 1...". הבנק סבור שעלה בידיו במהלך ניהול תיק זה להוכיח טענות אלו.

העובדה שהפעיל מספר חודשים בעבר עסק לשטיפת מכוניות, איננה הופכת אותו לאיש עסקים ממולח ומנוסה, אבל היא דוקא מלמדת שעל אף שעבד כשכיר כל השנים, חיפש להפעיל עסק עצמאי, ומחזקת דוקא את טענותיו שלו, לפיהן רכש את העסק נשוא התביעה בתום לב. נכון שמחד טען מר איאד כי לא ידע שאפשר לבצע שעבוד שוטף על עסק, ומאידך אישר לבנק הפועלים, ממנו נטל הלוואה, לבצע שיעבוד שוטף על נכסי חברת סחר כללי, ואף חתם על מסמכים בעיניין זה, אולם כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית שיכנע את בית המשפט שלא היה מודע לכך (פרו' עמ' 30 שורות 4 – 22).

...

כמפורט לעיל, אני הגעתי למסקנה הפוכה בתיק דנן ואין אני מקבלת את ההנחות שהניח בית המשפט בפסק דינו (כגון ההנחה שחזקה על הנתבעים שבדקו וידעו על השיעבוד בשעה ששילמו סכומים ניכרים מכיסם בגין העסקה וכיוצ"ב).

לאור האמור לעיל, לפיהן יכול היה הבנק, לו רצה בכך, לממש את השעבוד ולתפוס את הציוד והמלאי, ואף יכול היה, לו רצה בכך, להתקשר בהסכם השכירות עם הקניון ולהפעיל את המקום - הרי שאין אני מקבלת את טענות הבנק לפיהן נגרם לו נזק ממון כתוצאה מהעסקה בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 5, ולפיכך יש לדחות גם את טענות הבנק לפיהן הנתבעים 5 ו – 6 עוולו כלפיו בעוולה של גרם הפרת חוזה.

לסיכום בשל כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעים 5 ו – 6.

הכונסת מפנה בנקודה זו לקביעתו של השופט ש' לוין בעיניין קדוחי הצפון לפיה תניית שימור בעלות תהיה תקפה גם אם לא ניתן להגדיר את העסקה כעיסקת קונסיגנציה אמיתית "ככל שיש לדפוסים שבהם נערכה [העסקה] תימוכין משמעותיים במציאות המסחרית". עוד נטען כי על פי כללי פרשנות החוזים הנהוגים במשפט הישראלי יש לבחון את אומד דעת הצדדים לא רק על פי לשונה של תניה בודדת בחוזה כתוב, אלא על פי תכליתו של החוזה בהתאם לנסיבות לרבות היתנהגות הצדדים.

מבלי להתיימר לקבוע רשימה סגורה מראש ומבלי לקבוע מסמרות, יש טעם רב במנגנוני הפיקוח והבקרה אליהם התייחסה פסיקת בתי המשפט המחוזיים, כגון: מעקב שוטף של המוכר על הסחורה שהועברה לרוכש (לדוגמא: תנאי המחייב את הרוכש להעביר למוכר דיווח חודשי בדבר קצב מכירות, או תנאי המאפשר למוכר להכנס מעת לעת למחסני הרוכש, או תנאי המחייב את הרוכש לסמן את הסחורה או להפרידה מיתר הסחורות במחסניו); הגבלת הרוכש מלמכור את הסחורה לצדדים שלישיים או מ"למזגה" בנכסים אחרים ללא הסכמת המוכר או ללא "שיריון" התמורה.

ודוק, בנפוֹל שתי טענות אלה, נותרנו עם תניית שימור בעלות שמופיעה על גבי החשבוניות של המערערת באופן סטנדרטי, ועם חתימות שלא מעידות על הסכמה מפורשת לתניה זו אלא רק על אישור קבלת הסחורה.

המערערת היא ספק של סחורה והיא עומדת כיום מול כונסת הנכסים שהתמנתה על החברה לבקשת בנק דיסקונט בע"מ, על מנת לאכוף שיעבוד צף שנעשה לטובת הבנק, וכל סכום שייגבה על ידי כונסת הנכסים יועבר לידי הבנק ולא לידי הנושים האחרים.

...

בית המשפט המחוזי קבע כי מקובלת עליו טענת הכונסת שמדובר למעשה בתניית שימור בעלות סטנדרטית המופיעה על גבי תעודות המשלוח והחשבוניות של המערערת, וכי לא מדובר בכיתוב שהוסף במיוחד לחשבוניות שהוצאו לחברה בעקבות סיכום ספציפי שהושג בפגישה בחודש אפריל 2009 כטענת המערערת.

עם זאת, במשוואה הכוללת, אני סבור כי יש ליתן עדיפות לאשראי הספקים, בין היתר, על מנת לעודד אפיקי מימון חלופיים למימון הבנקאי (לטעמים נוספים ראו דוד האן "ממקדחות בלק אנד דקר ועד קידוחי הצפון: שובה של תניית שימור הבעלות" עיוני משפט כח 97, 129-127 (2004) (להלן: האן מקדחות); האן חדלות פרעון, עמ' 585).

סיכומו של דבר, כי למרות פסק דיננו זה, ספק אם המחלוקות לגבי תוקפה של תניית שימור הבעלות תגענה לקיצן.

אף אני סבור, כי ראוי שהמחוקק יאמר את דברו גם בנושא תניית שימור בעלות, כאשר מדובר במצב של חדלות פירעון, כפי שהיה בענייננו.

החברה מצוייה תחת צו כנוס נכסים לטובת נושים מובטחים (המשיבים 2- 4), החל מיום 2.6.2019, ומונו לה כונסי נכסים (להלן: "הכונסים") מכח שעבודים שעשתה החברה על נכסיה לטובת בנקים שונים.

המבקשת טוענת כי בעלותה בסחורה נשמרה, מכוחה של תניית שימור בעלות הנקובה בחשבוניות שנלוו לסחורה, בהן נכתב כי "מוסכם כי הטובין המפורטים בחשבונית זו הנם בבעלות מלאה של חב' גלם מתכות ופלסטיק 2000 בע"מ עד לפירעון מלוא התמורה בפועל." נוכח זאת, עותרת המבקשת לצוו מניעה זמני האוסר על ביצוע כל עסקה בסחורה עד להכרעה בבקשה להצהיר אודות בעלותה של המבקשת בסחורה, וכן לצוו המורה לכונסים להשיב לאלתר לידי המבקשת את הסחורה.

הכונסים טוענים כי לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה, בעלותה של המבקשת בסחורה לא נשמרה, משום שהמבקשת לא טענה וממילא גם לא הוכיחה את העובדות הבאות: כי נערך הסכם בכתב בין הצדדים בענין שימור הבעלות; כי המבקשת קיימה מעקב שוטף אחר הסחורה אותה מכרה לחברה; כי נערך מנגנון דיווח אודות קצב המכירות; כי החברה הוגבלה במכירת הסחורה; כי הסחורה נותרה רשומה כמלאי בספרי המבקשת; וכי המבקשת ביטחה את הסחורה שמכרה לחברה.

בפסיקה נקבעו מספר "כללי אצבע" או מבחני משנה, אשר בהתקיימם יינתן תוקף לתניית שימור בעלות.

אכן, תקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי "הוראות תקנות סדר הדין יחולו על הליכי פשיטת רגל, במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה ובשינויים המחוייבים לפי הענין", אלא שאחד השינויים המחוייבים לפי הענין הוא שבהליך של בקשה למתן הוראות לצורך הכרעה בסכסוך מול צד שלישי, הליך שהוא יציר הפסיקה, אין מתירים לבעל דין לנקוט בהליכי ביניים לפי תקנות סדר הדין האזרחי.

...

משכך, דין הבקשה לסעד זמני- להדחות.

ודוק, הבקשה לגילוי מסמכים במקרה דנן אינה בקשה "רזה" לגילויו של מסמך בודד שיש לו חשיבות ראייתית מכרעת לבירור האמת, בבחינת "אקדח מעשן", אלא עסקינן בדרישה גורפת לגילוי מסמכים בנקאיים, חלקם מסמכים פנימיים, לגביהם מתעוררות שאלות נכבדות של חסיון, ואשר ברור כי המסלול של בקשה למתן הוראות איננו המסלול המתאים לבררן, והדבר גם צפוי לעכב מאוד את ההכרעה בבקשה שהמבקשת עצמה הכתירה כלא פחות מאשר בקשה "בהולה". סוף דבר, הבקשה לסעד זמני האוסר על הכונסים לבצע כל דיספוזיציה בסחורה- נדחית.

כך גם נדחית הבקשה להורות לכונסים להשיב למבקשת את הסחורה.

כנגד האשראי שניתן לה העמידה אלבן לטובת הבנק שעבודים שוטפים על כל נכסיה (ת/5), שעבודים ספציפיים על מכונות של אלבן ועל תקבולים להם זכאית אלבן (ת/6), ערבות מתחדשת ללא הגבלת סכום של מר אוחיון (ת/7) וערבות מתחדשת מוגבלת בסכום עד לסך של 750,000 ₪ של גב' אוחיון (ת/8).

גב' לנדסמן הסבירה, כי מיסמך זה התבקש על ידי הבנק כדי לחייב את אלבן לעמוד בהתניות פינאנסיות על מנת שמצבה הכספי ביום מתן האשראי לא יורע מעבר למצב שהבנק סבר שהיא יכולה לקחת על עצמה (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 22-24).

מר ידען הודה בחקירתו הנגדית, שהוא כלל לא בדק את ספרי החברה, לא ראה שום מאזן, דו"ח כספי או דו"חות מע"מ שקשורים לאלבן, והסתמך רק על כך שמר אוחיון "היה נותן לי נתונים מדי פעם... נתונים כלליים" ושום רואה חשבון מטעמו לא היה בקשר עם רו"ח גולדברג (עמ' 309 לפרוטוקול, שורות 5-14).

אציין בקצרה את הכשלים באשר להתייחסות לתוצאות מלחמת לבנון, המשבר העולמי ב- 2008, תולדות היחסים עם הלקוח הגדול CDI, קלות השגת עבודות דפוס באזור הצפון ב- 5.5 מיליון ₪ בשנה, רווחיות החברה עד 2005, אל מול בקשת כנוס הנכסים של בנק דיסקונט המציינת את הקשיים מ- 2002, הנחתו שרכישת מכונת הצלום הדיגיטאלית נעשתה ללא עלות לחברה, העידר ביקור במפעל החברה, ציפיה שעולם הדפוס לא ישתנה ב- 20 השנה הבאות, ועוד.

...

הנתבעים טוענים כי דין התביעה נגדם להידחות, שכן הבנק הוא שהפר את התחייבויותיו כלפיהם ואת ההסכמים אליהם הגיעו הצדדים במהלך תקופת ניהול חשבונה של אלבן אצל הבנק, ובעשותו כן גרם לנתבעים נזקים כספיים כבדים ביותר, עד כדי התמוטטותה של אלבן שהייתה חברה משגשגת לעבודות דפוס ומהמובילות בתחומה באזור הצפון.

התביעה שכנגד בכל הנוגע לנזקיה הנטענים של אלבן, נוסף על כך שכאמור לא הוכח כי לאלבן נגרם כל נזק, טוען הבנק כי דין התביעה שכנגד להידחות מן הטעם של היעדר יריבות, בהתאם לתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").

בנסיבות שלעיל, משלא הוכח כל נזק שגרם הבנק, דין התביעה שכנגד להידחות.

סוף דבר על פי כל האמור, אני מקבל את התביעה ודוחה את התביעה שכנגד, ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכום 5,579,086 ₪ בצירוף ריבית מיום הגשת התביעה 7.6.09 ועד לתשלום המלא בפועל, והוצאות המשפט שהם 188,800 ₪ שכ"ט עו"ד ואגרת בית המשפט ששולמה.