נטען, כי סכויי התביעה קלושים וכי היא תביעת סרק, וגם בשל כך יש לחייב את התובעות בהפקדת ערובה.
נטען, כי בקשת הסדר הנושים משנת 2007 נבעה מערבותו האישית של תובע 1 לחובות, לאחר ששותפו העיסקי הותירו לבדו לטפל בחובות, כי זה הסדיר החובות עד תום, ולא בכדי לא ניתנו צו כנוס נכסים או פשיטת רגל בעיניינו, ואף לא הוגשו תביעות מצד נושים ולא ניפתח כל תיק הוצל"פ נגדו.
במישור המשפטי, נטען, כי חיובו של אדם בשר ודם בהפקדת ערובה הינו החריג ולא הכלל, בשל הבכורה הנתנת לזכות הגישה לערכאות, וההלכה, כי אין לחייב תובע מחמת עוניו בהפקדת ערובה.
"
כן צוין בפסיקה, כי:
"8. נפסק כי כאשר מדובר בתובע שהנו תושב חוץ וכאשר לא עלה בידו להצביע על קיומם של נכסים בישראל, מהם ניתן להפרע אם תדחה תביעתו, כי אז הנטייה היא לחייב את התובע הזר בהפקדת ערובה, וזאת לאחר בחינת יתר נסיבות המקרה (רע"א 9148/11 עיזבון המנוח אבו חלימה נ' מדינת ישראל (5.7.12))." (הפ"ב (י-ם) 40508-11-18 הרב מאיר הייזלר נ' דוד סגל (נבו, 4/7/2019), פסקה 8; עניין רוטנר לעיל, פסקה 7).
...
לאור כל האמור לעיל, בהתחשב בסכום התביעה (12,000,000 ₪), במורכבות ההליך, בהיקף ההתדיינות הצפויה, ובשיעור שכר הטרחה וההוצאות (ובכללן בגין חוות דעת מומחה אם תוגשנה), שעשויות להיפסק, הקושי שהציגו התובעים לפרט בשלב זה את אחריותו של כל אחד מהנתבעים מצד אחד, והחובה לא לנעול את שערי בית המשפט בפני התובעים מצד שני, מצאתי לנכון להעמיד את הערובה להוצאות על שיעור של 3% לתובעות ו-2% לתובע 1, בהיותו אדם פרטי.
סוף דבר
אני מורה לתובעות 2 ו-3, ביחד ולחוד, להפקיד ערובה להוצאות הנתבעים בסכום של 270,000 ₪ ולתובע 1 להפקיד ערובה להוצאות הנתבעים בסכום של 60,000 ₪.
לאור התוצאה, משהתובעים טענו במאוחד, וטענות הנתבעות התקבלו בעיקרן, אני מורה לתובעים לשלם יחד ולחוד, לנתבעים 7-1 הוצאות משפטיות בגין בקשה זו בסך 9,000 ₪.