כונס נכסים וחיובים בגין תביעת סרק

ואשר לסעד האחר, החיוב האישי בפצוי בגין ההליך הקודם, טענה שמש כי קם לה יסוד מדיני הרשלנות לתביעת הפצוי, בהיות התביעה תביעת סרק, שהניבה לה שעות עבודה רבות שבהן עמלה, משך כ-25 ימים (ובדיון היום אמרה: 61 ימים), על הכנת היתנגדותה, לתחושת אשמה על שנאלצה להעזר בבן זוג, ופגיעה באיכות חייה.

ואשר לאפשרות לתביעה בגין ניזקי "תביעת סרק": עיונית, אין מניעה לנסות ולשכנע בנזקים שהם תולדה של הגשת "תביעת סרק", החורגים מגדר ההוצאות שבהן זוכה הנתבע בהליך; ועם זאת אפשרות זו, ששימוש בה עלול לחתור תחת עיקרון סופיות הדיון, נותרה בפסיקה צרה במיוחד (עיינו והשוו: ע"א 4980/01‏ עו"ד כהן, כונס נכסים נ' גלאם, פ''ד נח(5) 625 (2004); עניין פסל הנ"ל; רע"א 3909/12 לביא נ' שטרייכר (3.6.2012)).

...

תביעות נדחות, לעתים לגופן, לעתים כיוון שנזנחו, כמו כאן.

התביעה נגד עדן נדחית אפוא.

תוצאת האמור: התביעה נדחית.

בנימוקי הבקשה צוין, כי ביום 24.9.17 ניתן צו כנוס לנכסי החייב – הנתבע 1 במסגרת תיק פש"ר 60308-07-17 בבית משפט זה (שהעתק ממנו צורף לבקשה) ומשכך, ולאור הסכמת הצדדים בדיון מיום 14.9.17, יש להורות על מחיקת התביעה ובטול צו המניעה הזמני.

בנוסף, מבקשת ב"כ הנתבעת לחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט בסכום שלא יפחת מסכום הערבון שהופקד ע"י התובעת (בסך 15,000 ₪) זאת משום שמדובר בתביעת סרק מיותרת אשר מטרתה היחידה הייתה יצירת סחבת במימוש בית המגורים של החייב, בעקבותיה נאלצה הנתבעת להגיש כתב הגנה מפורט ובקשות שונות וכן להופיע לארבעה דיונים.

...

לאור הסכמת ב"כ הצדדים בישיבה מיום 14.9.17 (עמ' 11 ש' 8-7 לפרוטוקול) ולאור עמדותיהם כעולה מהבקשה (מס' 32) והתגובות שהוגשו, ומשניתן צו כינוס לנכסי הנתבע 1, אני מורה על מחיקת התביעה ועל ביטול צו המניעה הזמני מיום 22.6.2016.

ההליך 4.1 ביום 4.4.19 הגיש התובע את התביעה דנן כנגד הנתבע, במסגרתה עתר לקבלת פיצוי מהנתבע בסכום כולל של 116,000 ש"ח בגין הרכיבים כדלקמן: החזר התשלום ששילם לנתבע – 5,500 ש"ח, הוצאות עו"ד לעניין הגירושין – 32,000 ש"ח, הוצאות אקטואר – 5,500 ש"ח, הוצאות הגשת תגובה לביה"ד הגדול – 600 ש"ח, הוצאות כנוס נכסים – 32,000 ש"ח (לגביהם צוין כי מדובר בהערכה), הוצאות נילוות, נסיעות והוצאות משפט – 1,000 ש"ח, עגמת נפש וסבל נפשי – 40,000 ש"ח. יצוין, כי בהגישו את כתב התביעה לא היה התובע מיוצג, אך הוא נטל ייצוג ביום 14.8.19, בהתאם להודעה שהגיש בא-כוחו באותו מועד.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות שהוגשו, שמעתי את עדי הצדדים וקראתי את סיכומיהם באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, תוך חיוב התובע בהוצאותיו של הנתבע בגין הגשת תביעת סרק זו, שכולה האשמות בלתי מבוססות, הכפשות חסרות יסוד נגד הנתבע, אשר לא הוכחו כלל.

...

דרישות התובע לחיוב הנתבע בהוצאותיו המשפטיות, שלא הוכחו ואשר היו (ככל שהיו מוכחות) תוצר ישיר של בחירותיו האישיות של התובע – נדחות.

אין מקום לחיובו של הנתבע בכל חיוב בגין כך, והדרישה לפיצוי בגין עגמת נפש וסבל נפשי – נדחית.

התוצאה אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה את התביעה.

הנתבעת טוענת, כי התביעה דנן היא תביעת סרק משום שכונסת הנכסים היתנגדה לה והיא היחידה שהייתה רשאית להגישה בעילת הפרת תנאי תשלום הסכם המכר.

אמנם, כפי שנקבע בענין שעלים הנזכר, זכות החייב אינה "חסרת שיניים" – הוא עדיין בעל הנכס, ומן הרגע שבו אושר הסכם המכר על ידי ראש ההוצאה לפועל, קמה לו זכות לקבל תמורה בעבורו; כנגזרת מזכותו זו, עומדת לו הזכות לתבוע פיצויים מן הרוכש; ואולם לצורך תביעה זו על כונס הנכסים – או על החייב, אם מבקש הוא להגיש את התביעה בעצמו – להצטייד באישורו של רשם ההוצאה לפועל, שביכולתו כאמור להיתחשב באינטרסים של כלל הצדדים למשוואה.

...

אין חולק, כי הנתבעים היו מודעים לכך וזאת אף על-פי הוראות ההסכם, כי אם לא יעמדו במועדי התשלום, התוצאה תהא הפרת הסכם המכר ותשלום פיצוי מוסכם, יחד עם זאת, מכתבי הנתבעת הופנו לרשם ההוצאה לפועל על-מנת לקבל אורכות במטרה למנוע את הפרת ההסכם, אורכות שבפועל ניתנו, ועל-כן אף דין טענה זו להידחות.

אשר לטענת התובעים לפיה כבוד השופט סובל קבע מעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתא בפסק-דינו, לפיה הנתבעים הפרו הפרה יסודית את הסכם המכר של הדירה, ועליהם לשלם לתובעים את הפיצוי המוסכם– אף דין טענה זו להידחות.

חיזוק לכך ניתן לראות בסעיף 5(ג) לדו"ח כונסת הנכסים מיום 20.9.15 (ראו נספח ה' לתצהיר הנתבעים), אשר חזרה על פסק-דינו של כבוד השופט סובל וטענה: "עוד יאמר כי, בפסק הדין לא נתנה הכרעה בשאלת הפיצוי המוסכם: (1) השאלה לא הובאה לפתחו של כב' בית המשפט בבקשות רשות הערעור שהונחו בפניו והוא לא נדרש בה על מנת להכריע בבקשות הרשות ערעור שהוגשו. ומכאן שהאמירה בכל הקשור לפיצוי המוסכם בפסק הדין היתה אגב אורחא." סוף דבר אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, דין התביעה להידחות.

נטען, כי סכויי התביעה קלושים וכי היא תביעת סרק, וגם בשל כך יש לחייב את התובעות בהפקדת ערובה.

נטען, כי בקשת הסדר הנושים משנת 2007 נבעה מערבותו האישית של תובע 1 לחובות, לאחר ששותפו העיסקי הותירו לבדו לטפל בחובות, כי זה הסדיר החובות עד תום, ולא בכדי לא ניתנו צו כנוס נכסים או פשיטת רגל בעיניינו, ואף לא הוגשו תביעות מצד נושים ולא ניפתח כל תיק הוצל"פ נגדו.

במישור המשפטי, נטען, כי חיובו של אדם בשר ודם בהפקדת ערובה הינו החריג ולא הכלל, בשל הבכורה הנתנת לזכות הגישה לערכאות, וההלכה, כי אין לחייב תובע מחמת עוניו בהפקדת ערובה.

" כן צוין בפסיקה, כי: "8. נפסק כי כאשר מדובר בתובע שהנו תושב חוץ וכאשר לא עלה בידו להצביע על קיומם של נכסים בישראל, מהם ניתן להפרע אם תדחה תביעתו, כי אז הנטייה היא לחייב את התובע הזר בהפקדת ערובה, וזאת לאחר בחינת יתר נסיבות המקרה (רע"א 9148/11 עיזבון המנוח אבו חלימה נ' מדינת ישראל (5.7.12))." (הפ"ב (י-ם) 40508-11-18 הרב מאיר הייזלר נ' דוד סגל (נבו, 4/7/2019), פסקה 8; עניין רוטנר לעיל, פסקה 7).

...

לאור כל האמור לעיל, בהתחשב בסכום התביעה (12,000,000 ₪), במורכבות ההליך, בהיקף ההתדיינות הצפויה, ובשיעור שכר הטרחה וההוצאות (ובכללן בגין חוות דעת מומחה אם תוגשנה), שעשויות להיפסק, הקושי שהציגו התובעים לפרט בשלב זה את אחריותו של כל אחד מהנתבעים מצד אחד, והחובה לא לנעול את שערי בית המשפט בפני התובעים מצד שני, מצאתי לנכון להעמיד את הערובה להוצאות על שיעור של 3% לתובעות ו-2% לתובע 1, בהיותו אדם פרטי.

סוף דבר אני מורה לתובעות 2 ו-3, ביחד ולחוד, להפקיד ערובה להוצאות הנתבעים בסכום של 270,000 ₪ ולתובע 1 להפקיד ערובה להוצאות הנתבעים בסכום של 60,000 ₪.

לאור התוצאה, משהתובעים טענו במאוחד, וטענות הנתבעות התקבלו בעיקרן, אני מורה לתובעים לשלם יחד ולחוד, לנתבעים 7-1 הוצאות משפטיות בגין בקשה זו בסך 9,000 ₪.