כאב וסבל ללא נכות בתאונת דרכים

לאחר שלא התקבלה עמדתו של כב' השופט הנדל בע"א 2591/09 הנ"ל, ונקבע בדעת רוב כי הפצוי בגין כאב וסבל יפסק ללא קשר לנוסחה הקיימת בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין כל משמעות לקביעה האם יש לכלול את הנכות בגין השבר בנפרד מהנכות בגין ההגבלה במקרה שלפניי, שכן על בית המשפט לקבוע את הנכות התפקודית ולא את הנכות הרפואית.

מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, אין כל מניעה להגיע לקופת החולים ולהביא בדיעבד פירוט של תשלומים, אין כל מניעה להביא ראיות על טפולי פיזיותראפיה, היכן נעשו ולשקלל את עלויות הנסיעה לצורך כך, התובע לא עשה כן ועל כן לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בראש נזק זה. כאב וסבל:- עסקינן בתאונת דרכים שאינה מכוסה בחוק הפיצויים, ולפיכך הפצוי יקבע כפי שנקבע בארוע נזיקי אחר ואין להגביל את הפסיקה לתקנות הנוגעות לתאונת דרכים (וזאת בהתאם לקביעת בית המשפט כאמור בע"א 2591/09 הנ"ל).

...

לפיכך, לא אכנס לשאלה זו ורק אציין כי בסופו של דבר נותר התובע עם כאבים ללא הגבלה בתנועות שורש כף היד, עם שבר בגוף חוליה וכן עם הגבלה בתנועות עמוד השדרה אשר מחציתה הייתה טרם התאונה.

מקובלת עלי טענת התובע בדבר אי כושר עבודה מלא עד לסוף חודש דצמבר 2015, נכון כי בחלק מהתקופה קובע המומחה מטעם בית המשפט נכות זמנית של 50% בלבד ועדיין מדובר בשני שברים, ביד ובגב, שמונעים יכולת עבודה כנהג רכב הסעות כפי שעבד התובע לפני התאונה וכן כל עבודה פיזית אחרת.

לסיכום – בשנת 2015 היו הפסדי התובע שלא יכול היה לעבוד בשיעור של 27,570 ₪.

הנתבעת טוענת כי תאונת הדרכים היא תאונת עבודה; כי מדובר בתאונה קלה שלא הותירה כל נזק ו/או היא על גבול הנזק של מה בכך כמשמעו בפקודת הנזיקין; כי הנפילה חודשיים לאחר התאונה בבית אינה קשורה לתאונת הדרכים ועל כן כל הנזקים הנובעים מאותה תאונה אינם בני תביעה בתביעה כאן הנוגעת לתאונת הדרכים שחל עליה חוק הפלת"ד. מטעם בית המשפט מונה מומחה אורטופד, ד"ר צבי חורש, שהתבקש לקבוע את מצבו של התובע כתוצאה מתאונת הדרכים וכן ליתן דעתו בשאלה אם עשוי להיות קשר סיבתי בין הנפילה בבית לבין תאונת הדרכים, וככל שיש קשר, מה שיעור הנכות.

אני קובעת, איפוא, כי התובע זכאי לפצוי ברכיב של כאב וסבל בגין תאונת הדרכים, בשים לב ל-8 טפולי פזיותראפיה ורגישות בתקופה הסמוכה לתאונה, והחלטתי להעמיד את הפצוי על סך 8,000 ₪.

אינני סבורה כי נכון יהיה בנסיבות העניין להורות לתובע לשפות את הנתבעת בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט בו נשאה, הגם שלא נקבעה נכות כתוצאה מהתאונה, שכן המינוי היה מוצדק כדי לדעת באופן מקצועי רפואי אם בעיות הברך נוגעות לתאונה, אם לאו ואין להטיל עליו את ההוצאות רק בשל העובדה שבדיעבד נקבע שאין נכות.

...

אני קובעת, אפוא, כי הנכות בשיעור 10% לאחר החבלה בברך, אינה קשורה לתאונה וכי כתוצאה מהתאונה מושא התיק, לא נותרה נכות.

אני קובעת, אפוא, כי התובע זכאי לפיצוי ברכיב של כאב וסבל בגין תאונת הדרכים, בשים לב ל-8 טיפולי פזיותרפיה ורגישות בתקופה הסמוכה לתאונה, והחלטתי להעמיד את הפיצוי על סך 8,000 ₪.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 9,000 ₪.

התובעת, ילידת 1986, היתה מעורבת בתאונת דרכים ביום 29/5/10, בשעות הצהריים, בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים.

אכן הכאב וסבל אינו פרמטר לקביעת נכות כשהוא בפני עצמו, הכאב, יבחן על ידי במסגרת הדיון בראשי הנזק ובפרט כאב וסבל ויישקל בדרך של הפעלת תקנה 2(ב) במלואה.

...

מכאן לא מצאתי כל טעות בחוות דעתו של המומחה, לא מצאתי כל הצדקה להתערב בקביעתו ועל כן, אני קובע כי לתובעת לא נותרה כל נכות בגין כך. הנזק; כאב וסבל – נוכח האמור בחוות הדעת, השבר, היקף הטיפולים שעברה התובעת, הנכות הזמנית הגבוהה, משך הנכות הזמנית ועל אף העובדה, כי לא נותרה נכות צמיתה, אני סבור, כי בנסיבות העניין, יש להפעיל את תקנה 2 (ב) במלואה.

אין בידי לקבל את הטענה, כי היתה אמורה לעבוד במקום אחר ולהשתכר השתכרות יותר גבוהה ועל כן, זהו בסיס השכר שעל פיו ייקבע הפיצוי, שעה שלא הובאה כל ראיה לכך מצד התובעת.

לסיכום הנזק; נזקיה של התובעת מסתכמים, אם כן, כדלקמן: כאב וסבל 15,000 ₪ עזרת צד ג' 3,000 ₪ הוצאות רפואיות - 1,500 ₪ הפסד שכר בעבר - 10,500 ₪ ____________________________________________ סה"כ 30,000 ₪ הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 30,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן:- "התקנות"), שבמרבית המקרים מומחי בית המשפט מסתמכים עליהן לשם קביעת שיעור הנכות במקרה של פגיעה בתאונת דרכים ומינוי מומחה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אינן קובעות נכות ספציפית לסוגיית הכאב ומומחי הכאב קובעים לרוב את הנכות מכוחו של סעיף סל שבתקנות, דוגמאת סעיף 35 לתוספת לתקנות.

במקרים בהם קיים בעקבות תאונת דרכים ריבוי תלונות על כאבים, ללא ממצאים תומכים וללא הגבלה בתנועות, נוטה בית המשפט לראות בכך תופעה של כאב וסבל, ולא נכות רפואית צמיתה; זאת, כנראה, מתוך הבנה ש"אין לשלול את האפשרות כי אף חבלה כהה תיגרום נזק, המתבטא במכאוב בלתי נסבל" [ע"א (נצ') 1184/05 שאדי שיבלי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם [פורסם בנבו]; 15.2.06) (ענין "שאדי")].

...

ברע"א 4299/07 משה ציון נ. אליהו חברה לבי טוח בע"מ (כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, ניתן ביום 22.10.07) התייחס בית המשפט העליון לאפשרות למינוי מומחה כאב: "מקובלת עלי העמדה שבמקרים מתאימים יש להתייחס לכאב כנושא העומד בפני עצמו, שכן ללא ספק, מדובר בעניין שיש לו לעיתים השפעה מרחיקת לכת על האדם-הסובל, על איכות-חייו ועל אפשרויות ההסתגלות והתפקוד שלו לאחר התאונה. יחד עם זאת, ברי כי לא בכל מקרה שבו קיימת תלונה על כאב, יש למנות מניה וביה מומחה ייחודי לתחום זה; ניתן לא אחת להסתפק בהתייחסות של המומחים בתחומים הרלבנטיים, או במסלול של סעיף 6ב לחוק הפיצויים – בהתייחסות של הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. גם המבקש אינו חולק על כך, אך הוא טוען שבעניינו מדובר בתסמונת של כאב כרוני, המצדיקה מינוי מומחה. בית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, סבר אחרת, ולא ראיתי להתערב בשיקול דעתו. אדגיש כי במקרה זה אכן ניכר שתלונותיו של המבקש, בעניין הכאבים שהוא סובל מהם, הועלו בפני הועדה הרפואית וזכו להתייחסותה, וכי המבקש עצמו לא ביקש למנות מומחה נפרד בתחום הכאב." כב' המשנה לנשיאה חזר על עמדתו זו גם בפסיקה מאוחרת.

היות שכך, נוכח מסקנתו של מומחה בית המשפט באופן מפורש בסוגיית הכאב, לאור ההסבר שנתן לכאביו של התובע כבר בחוות הדעת, טרם נשאל בשאלות ההבהרה ובשים לב להתייחסותו לסוגיה במסגרת התשובות לשאלות ההבהרה, לא מצאתי, כי הכאבים עליהם מתלונן התובע הם מסוג הכאבים המצדיקים מינוי מומחה בתחום הכאב ודין הבקשה להידחות.

דברים אלה צוטטו בפסק דין שניתן בע"א 922/91, חוסיין מחמד סלימאן אבו ג'אבר נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב הפול, פ"ד מח(3), עמ' 340, שם נקבע: " מכאן כי השמוש בגרר כמפעיל כוח לגבי המכונה היוה שימוש בטרקטור כרכב מנועי, וכששימוש זה גרם לתאונה, הרי בתאונת דרכים עקב השמוש בטרקטור עסקינן. אין כלום בכך שהנגרר יכול להחשב הוא עצמו רכב מנועי לפי הגדרתו בחוק הפיצויים". מכל המקובץ עולה, כי הארוע שבו נפגע התובע מהוה שימוש מוכר בהתאם לחלופה שעניינה גרירת הרכב.

המומחה קבע כי פריצת דיסק בעמוד שדרה מותני ממנה סובל התובע בחוליותL3-4 בגינה סובל גם מכאב ברגלו אף נעוצה בתאונה מושא תיק זה. עם זאת ולאור העובדה כי התובע לא סבל עובר לתאונה מכאבי גב או צואר או הגבלה בתנועה, הרי בהסתמך על קובץ תקנות המל"ל העריך המומחה את דרגת נכותו בגין הפגיעה בעמ"ש הצוארי בשיעור 5% לפי סעיף 37(7) (א) לתקנות הביטוח הלאומי )קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956 בגין הגבלת תנועה קלה בהתאמה בעמוד השדרה המותני.

כאב וסבל ב"כ התובע ביקש לטעון כי במקרה דנן ראוי לעשות שימוש בס2(ב) לתקנות הפלת"ד (פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון) ולפסוק לתובע פיצוי בשיעור 10% מהסכום המאקסימאלי שהיה קבוע לפצוי מסוג זה במועד התאונה.

...

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)". יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים אלו.

סיכום ראשי הנזק: בגין הפסד השתכרות לעבר: ₪40,000 בגין הוצאות רפואיות: 5000 ₪ בגין עזרת צד ג': 6000 ₪ בגין הפסד השתכרות לעתיד: 27,000 ₪ בגין כאב וסבל: 7100 ₪ סה"כ: 85,100 ₪ סוף דבר אני מחייב את הנתבעת 3 לשלם לתובע את הסך של 85,100 ₪.

התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.