ישיפה בנקאית בגין רשלנות

כמו כן מבקשת העמותה, לחייב את הבנק לפצות אותה בשל רשלנותו בפתיחת החשבון הנוסף וניהולו, ובשל רשלנות תורמת שהביאה לנזקיה.

...

הואיל והתביעה המקורית הוגשה בחודש אוגוסט 2010 – הרי שלא חלה התיישנות , ודין טענותיו של גולדמן בעניין זה להידחות.

. סוף דבר לאור כל האמור – אני קובעת כדלקמן: א. התביעה כנגד הנתבע 2 – נדחית.

אשר להוצאות - א. התובעת תשלם לנתבע 2 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום של 50,000 ש"ח. הנתבע 1 ישלם לתובעת הוצאות משפט (אגרה) , וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 80,000 ש"ח. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים , ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

אמנם, השאלה בדבר דין הפסיקתא צפויה "להפתח" מחדש בהליך זה במסגרת בחינת השאלה האם ככל שהיה מוגש ערעור היה בכך כדי לשנות מהתוצאה בסופו של יום, אך אין בהכרעה בשאלה פרטנית זו – שעניינה בתביעה בין התובעים לנתבע – כדי לפתוח מחדש פסקי דין חלוטים בתביעות שבין התובעים לבנק (ראו והשוו פסק דינו של כב' השופט זילברטל בבר"ע (מחוזי ירושלים) 371/08 נורית גל, עו"ד נ' עריית ירושלים (3.4.2008), שם אושרה החלטת בית המשפט קמא שלא להתיר לעוה"ד שנתבעה ברשלנות מקצועית לאחר שתביעתו של ניזוק נגד הערייה נדחתה בגין רשלנות, להגיש הודעת צד ג' נגד הערייה שהייתה לטענתה אחראית לנזק הגוף של התובע, כיוון שנקבע כי מדובר בחובות שונים ואין הצדקה עיונית לקיומה של זכות הישתתפות בין הערייה לעוה"ד).

...

נטען, שהחבות מכוח חוק עשית עושר ולא במשפט נטענה ללא פירוט מינימלי או הסבר וכי הוראות החוק אינן רלוונטיות כיוון שהבנק קיבל את הכספים כדין ועל פי פסק דין חלוט ולא ניתן להחיל את הוראות דיני עשיית עושר ולא במשפט על המקרה דנן; אשר לטענה בדבר מעשה בית דין נטען, כי הנתבע לא טוען טענות אישיות כלפי הבנק אלא חוזר על טענות התובעים ולפיכך קיים מעשה בית דין ביחס אליהן, ואין בעובדה כי הן נטענות על ידי שולח ההודעה ולא התובעים כדי לשנות ממסקנה זו; לבסוף נטען, כי הבנק לא טוען נגד זכותו הפרוצדורלית של הנתבע להגיש את ההודעה, אלא טוען שמועד הגשת ההודעה ובצירוף יתר נסיבות התיק מחייבת את המסקנה שההודעה הוגשה בחוסר תום לב. נטען, שהנתבע נמנע מלהתייחס לכך ולתת הסבר לגופו של עניין מדוע ההודעה הוגשה רק כעת.

סוף דבר בקשת הבנק לסילוק על הסף של הודעת צד ג' (בקשה 25) מתקבלת.

בקשת הנתבע לסילוק על הסף של התביעה (בקשה 26) נדחית.

על כן, גם במקרה בו התרשל הכונס באופן כלשהוא בנוגע למימושו של הנכס או לאופן נהולו, הרי שאין כוחה של טענת הרשלנות יפה כלפי הבנק, שכן הכונס פועל בתפקידו זה מכח מינויו על ידי רשם ההוצאה לפועל, ובכובעו ככונס אין הוא מחייב ומזכה את הבנק, אלא את עצמו בלבד (תא"ק (מחוזי חי') 1443-03-10 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' שיא החזקות בע"מ, 22.03.2011)‏‏.

במקרה מסוים בו חויב כונס נכסים בנזיקין בגין רשלנותו אף נקבע שכאשר נמצא בעת ביצוע הפינוי שהדירה ריקה – היה הדבר צריך להדליק לכונס 'נורה אדומה' שכן "בתוך עמנו אנו חיים, ואף המערער (הכונס) צריך שייתפס כמי שבתוך עמו הוא חי, ואנו יודעים, וכך צריך שידע גם המערער, חייבים אינם מתפנים מרצונם, בלא שיודיעו דבר וחצי דבר לכונס הנכסים, בלא שיבואו עימו בדברים, וכיוצא באלה סימנים, שמן הסתם היו נגלים לעין, אם היה הפינוי נעשה מרצון" (ע"א (מחוזי נצרת) 1149/01 עו"ד יוסף ברינט נ' קנדל מירון, 09.06.2002).

...

למען הסר ספק אני דוחה את טענת הנתבעים בסיכומיהם (שהועלתה בסתירה לאישורם כמתואר לעיל כדוגמת סעיף 38.4 בסיכומי הכונס) שהסכם המכר עם בן-עטר בוטל רק בשנת 2014 ולא בשנת 2007.

משעה שאין בנמצא, אף לא מטעם התובעים שנטל ההוכחה רובץ על כתפיהם, כל שמאות היכולה ללמד על ירידת ערך כאמור, וסקירה גסה של השמאויות לאורך השנים, ועל אף הבדלי ההנחות בינהן, לא מלמדת אף היא על ירידת ערך מהותית אך בשל חלוף השנים – לא הוכחה תביעת התובעים בראש נזק זה והיא נדחית.

בנסיבות אלו, בהתחשב במכלול הנתונים ואף לאור סוגיית האשם התורם כמפורט לעיל, סבורני שיש להעמיד את הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים אך בשל התנהלות הכונס והתמשכות הליכי הכינוס מעבר לסביר, בסך של 40,000 ₪ נכון להיום.

ככל שהדבר עדיין כך – יש לשקול מה המשמעות המעשית והמשפטית של מחדל זה. סוף דבר ענייננו בתביעה נזיקית בטענה שרשלנות כונס נכסים בהתמשכות הליכי-הכינוס ובאי-מכירת בית המגורים של התובעים במסגרת הליך הוצאה לפועל גרמה לתובעים נזקים שונים.

המערערים טענו כי עקב ההתרשלות נגרמו להם נזקים מנזקים שונים, בכלל זה ירידת ערך הבית, תפיחת החוב לבנק ועוד.

...

בית משפט קמא העריך בסכום של 40,000 ₪ את הנזק שיש לייחס לאשמו של הכונס ולא מצאנו עילה להתערב במסקנה זו. בעניין אחד, נושא החובות השוטפים שנצברו על הבית בתקופת החבות, רואים אנו לנכון לתקן את פסק דינו של בית משפט קמא.

על כן, אין מנוס מהמסקנה לפיה נזקם של המערערים בגין החובות השוטפים שנצברו על הנכס לא הוכח, ולכן אנו מבטלים את קביעתו של בית משפט קמא לפיה על הכונס לשאת בחובות אלו.

אשר על כן, אנו דוחים את ערעורם של המערערים, ומקבלים באופן חלקי, כאמור לעיל, את ערעורו של הכונס.

גירעון זה נוצר, כך לטענת התובעת, במהלך התקופה שבה ניהל חיג'אזי את החברה, בשל התרשלות הבנק שמסר לחיג'אזי את תמורת השיקים המשוכים לפקודתו במזומן, למרות שהיו בסכומים עגולים של מאות אלפי ₪ החריגים לפעילות הרגילה בחשבון התובעת, וכן כיבד שיקים שהחתימה עליהם לא היתה החתימה של נאהד, והיתה מזויפת.

...

מסקנה זו נכונה ביחס לכלל השיקים המשוכים לפקודת חיג'אזי, לרבות שיק מס' 5 שלא קיים תיעוד בדבר קבלת אישור לפירעונו.

מכל המקובץ עולה, כי הוכח שנאהד הסמיך את חיג'אזי כמורשה החברה, והודיע לבנק כי נתנת לו הרשאה לקבלת תמורת שיקים שנמשכו לפקודתו במזומן; לא הוכח כי סכומי השיקים שנמשכו לפקודת חיגאזי היו חריגים בפעילות החשבון, אף להיפך; ומשפנה הבנק לנאהד, שאישר כי החתימה על גבי השיקים היא שלו ואישר את פרעונם יש לקבוע; כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הבנק הפר את חובת הזהירות שלו כלפיה בכיבוד השיקים ודין התביעה - להידחות.

סוף דבר; התביעה נדחית.