לפיכך, השאלה המתחדדת היא, האם לעניין דיני המס, יכול הנישום לטעון כי יש למסות את העסקה לא לפי הכותרת שלה או "הלבוש בו הולבשה", אלא לפי מהותה האמתית ותוכנה.
דוגמא אחרת ניתן להביא מההבחנה המוכרת בתחום מסוי המקרקעין, בין עסקת קומבינאציה של מכר מלא לעיסקת קומבינאציה של מכר חלקי, שעל אף שהן דומות מבחינת מהותן הכלכלית, שיעור המס בגינן נקבע באופן שונה, בין השאר מאחר שהן נבדלות זו מזו במהותן, מבחינה חוזית וקניינית (ע"א 487/77 מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה נ' אחים ברקאי בנין בע"מ, פ"ד לב(2) 121 (1978); ע"א 3815/99 טובי נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נז(6) 108, 116-115 (2003)).
כמובן, החופש שניתן לנישומים בגדרי המשפט הפרטי, לעצב ולהסדיר את יחסיהם מבחינה משפטית, מצוי במתח מתמיד עם האנטרס הצבורי שבהטלת מס אמת על עיסקאות, לפי מהותן הכלכלית לאשורה.
...
אפילו נניח, מבלי לטעת מסמרות בדבר, כי ריזמן יכול היה למכור מוניטין אישי אגב מכירת מניותיו, כפי שאירע בפרשת שרון שנדונה בעניין אינווסט, הרי שאין להסיק מכך, כי הדבר אפשרי בהכרח גם במתווה שבו בוצעה העסקה בסופו של דבר.
מסקנה זו האחרונה, היא שחורצת את דינו של ריזמן לצרכי מס: אם כל סכום כסף ששולם לבעלי המניות מהציבור ניתן עבור מניותיהם, ואם כל מניותיו של ריזמן נמכרו במחיר זהה למניותיהם של בעלי המניות מהציבור – הרי שלא נותר כל הפרש בין סך התשלום ששולם לריזמן, לבין מכפלת המחיר למניה במניותיו; המסקנה ההגיונית המתבקשת – הריהי כי כל אשר מכר ריזמן במסגרת העסקה היה מניות, ותו לא. מסקנה זו איננה אלא פועל יוצא של המסגרת המשפטית שנבחרה לביצוע העסקה, כפי שהוסכם על דעתו של ריזמן, לאחר ששקל את מירב השיקולים.
אשר על כן, אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיעו חברַי; דין הערעור להתקבל.
