יש לדון בפיצויי גירושין כתחליף לכתובה מופרזת

אולם בא רעהו וחקרו (משלי יח-יז) הוא הגאון הרב יקותיאל כהן שליט"א שהאריך לפקפק בדברי הגר"ח שאנן זצ"ל. ולדבריו האידנא רבים וטובים ושלמים נוהגים להפריז על המידה בדמי תוספת הכתובה, הרבה יותר ממה שנהגו לכפול את הנדוניה בזמן התלמוד, ויש לידון את תוספת הכתובה כמו תוספת הנדוניא בעבר.

וכן פסקו למעשה בבית הדין בצפת (תיק 863794/7) שיש לחייב בפצוי גירושין כתחליף לכתובה מוגזמת.

...

בדיון מיום כ"ז בניסן תשע"ז (23.4.17) טענה המבקשת כי בסופו של דבר המבקש אכן נסע עם הנטענת מאוחר יותר.

משכך אפשר שתאריך הטיפול המצוין ביומן נקבע לפני 'אירוע המספרה' ובסופו של דבר המבקשת אכן לא הופיעה לטיפול אצל הנטענת ואין בתיעוד היומן כל ראיה כי אכן המבקשת הופיעה לטיפול.

הן אמת שיש חולקים שאין בזה אסמכתא וכמבואר ברבנו ירוחם בשם גאון משום שהכותב בשטר דלא כאסמכתא גלי דעתיה דגמר ומקני, אך למעשה הכריע הרמ"א שנראה לדון בזה דין אסמכתא כיון שהמוציא מחברו עליו הראיה, עיין שם. וסוף דבר הכריעו שם שאף קניין בבית דין חשוב לא מהני בהתחייבות מוגזמת כזאת, מאחר שאין בית דין חשוב שיסכים לחיוב זה ועל כרחך שהדבר נעשה רק לכבוד ויש לפקפק אף בשבועה שנשבע החתן כמבואר ביורה דעה (סימן רל"ב סעיף ה') שהנודר בדבר שאינו יכול לקיימו אינו נדר עכת"ד. ויש להוסיף כי מרן הראש"ל זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ה' אבן העזר סוף סימן י"ג) הביא דברי הרב עבודת השם (אבן העזר סימן י"ח דף קכ"ו ע"א) שהאריך למעניתו להסביר שאין לחוש למה שנוהגים להשביע החתן על ידי תקיעת כף ועל דעת המקום בלי שם וכינוי, כיון שלדעת רבנו תם והרא"ש (ריש נדרים) לא הויא שבועה כלל כשהושבע כן מפי אחרים עיין שם. והניף ידו שנית (חלק ז' סימן ב') ככל האמור, ושכן הסכימו גם בשו"ת עדות ביעקב (סימן ל') וכן מבואר בחקרי לב (יורה דעה חלק ג' סימן פ"ז) שרבו הסוברים שמושבע מפי אחרים בלי שם וכינוי אין בו איסור לאו.

ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר, שים לה כבוד והרבה לה מוהר ומתן, וכשהוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן הרי זה לא יגבה (שם בלע"ז), הרי בהדיא אומרים לו דלאו לפרעון קיימי ולא נמכווני להכי, ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם, עיין שם. וסוף דבר מסיק שם שאין ללמוד מדברי רבי עקיבא במשנה כי התחייבות הכתובה הינה אפילו אם יצטרך למכור שער ראשו למזונותיו, שיש לבחון כל התחייבות בהתאם לזמנה, ומאחר והאידנא העידו בגודלם הדיינים הנזכרים שאף אברכים היודעים דיני החיובים והשעבוד לא התכוונו מעולם להתחייב בזה, לפיכך ברור הדבר שלא כתבו כן אלא לכבוד, ובית הדין הוא שיקבע את גובה החיוב הראוי להתחייב בו ואת גובה הסכום שנכתב רק לכבוד.

כתובה מוגזמת כך נהגו בבתי הדין בכל הנוגע לכתובה מוגזמת, לסוברים שאי אפשר לחייב בסכום הנקוב בכתובה כשהיא מופרזת (וכך נוקטים רבים, ורק בשאלה מאיזה סכום תיחשב הכתובה מוגזמת ונכתבה רק לכבוד בעלמא, בזה הדברים לא ברורים; יש האומרים בכה, ויש הנוקטים אחרת, וכבר נשתברו קולמוסין בסוגיא זו[footnoteRef:3]), שאע"פ שמבטלים את החיוב הנקוב בכתובה, מחייבים הם בסכום אחר, ולא פוטרים את החייב בלא כלום, בנימוק שמכיוון שנתבטל החיוב המקורי אז אין מקום לייצר חיוב אחר.

הינה, אם חייבנו את המשיב בסך הכתובה ללא הצמדה היינו מגיעים לסך של 600 ש"ח. בכגון זה שחיובו של הבעל בתשלום הכתובה הוא וודאי ללא שום ספק, אבל מאידך גיסא, הסכום שישולם הוא לא סביר כלל, יש שכתבו שיש להפעיל את המנגנון של 'פצויי גירושין' כתחליף לחיוב שבכתובה.

ועל כל פנים אין ספק שבכל מקרה יש לידון ולפסוק אם אכן יש לשלם פיצויים ואם כן באיזה סכום, וזאת בהתאם לנתונים הקיימים בכל מקרה.

...

] מסקנה סוף דבר, לאור האמור, אם דעתי תתקבל יש לפסוק: הערעור מתקבל חלקית, והסכום שישלם המשיב למערערת כדמי כתובתה יהיה 360,000 ש"ח. אין צו להוצאות.

לפיכך בנידון דידן שלדעת ביה"ד (וכן נראה לנו לאור החומר שבתיק), הבעל הוא זה שגרם להרס ופירוק הבית יש לקבל תביעתה להעלאת סכום הפיצוי.

הרב שלמה שפירא אני מצטרף למסקנת עמיתי שעל הבעל לשלם לאשה סך 360,000 ש"ח. הרב א.אהרן כ"ץ לאור האמור, בית הדין פוסק: הערעור מתקבל חלקית, והמשיב ישלם למערערת כדמי כתובתה סך 360,000 ש"ח. אופן ומועדי התשלום ייקבעו על ידי בית הדין האזורי.

וכן פסקו למעשה בבית הדין בצפת (תיק 863794/7) שיש לחייב בפצוי גירושין כתחליף לכתובה מוגזמת.

דעת הרב יקותיאל כהן שליט"א אב"ד אשדוד בפסק הדין בבית הדין הגדול הנזכר (תיק מס' 842107-1) בהרכב הרבנים הגאונים בוארון, שאנן, כהן, האריך הרב יקותיאל כהן לפקפק בדברי הגר"ח שאנן זצ"ל. לדבריו האידנא רבים וטובים ושלמים נוהגים להפריז על המידה בדמי תוספת הכתובה, הרבה יותר ממה שנהגו לכפול את הנדוניה בזמן התלמוד, ויש לידון את תוספת הכתובה כמו תוספת הנדוניא בעבר.

...

ייתכן שכל עזיבתו את הבית ופתיחת תביעת גירושין הופיעו רק בעקבות ראייה לא נכונה זו. יתכן גם כי הבעל אכן 'האמין' לחלוטין ב'ניתוח הדברים' כפי שהוא ראה אותם, ולכן 'הבין' כי אין מנוס מ'גירושין' אך לא בהכרח רתם את ה'עגלה לפני הסוסים', ורצה להתגרש בכל מחיר.

ויעויין עוד בכל זה בפסק דינו של הגר"א שרמן שליט"א במאגר המקוון פסק מ"ג שסיכם הדברים ו'ממרחק יביא לחמו' להוכיח כן. סוף דבר.

ועיין עוד בפס"ד בית הדין הגדול (תיק מספר 1-22-1510, כ"א באלול תשס"ד (7.9.2004)) בהרכב הרבנים הגאונים שליט"א דייכובסקי, שרמן, בר שלום מה שהעלו בזה, וכן בפס"ד בבית הדין הגדול (תיק מס' 2337-22-2 ט"ו בטבת תשס"ה 27.12.2004) בהרכב הרבנים שליט"א שרמן, דייכובסקי, בן שמעון, מה שהעלו בזה ואכמ"ל. לאור האמור גם בנידוננו תביעת האישה לקבלת פיצויים נדחית.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏863794/7 בבית הדין הרבני האיזורי צפת לפני כבוד הדיינים: הרב חיים בזק – אב"ד, הרב יועזר אריאל, הרב שלמה שושן התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רונן יאיר) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רחל דיין) הנידון: התחייבות מופרזת בכתובה - האם חלה? / מדוע תוספת כתובה רגילה אינה אסמכתא? / פיצוי מכוח קנס כתחליף לכתובה א. השתלשלות התביעות ההדיות ופסקי הדין בתיק זה בני הזוג לשעבר נישאו בתאריך י"א בתשרי תשנ"ו (5.10.1995) ולהם שלושה ילדים. בני הזוג התגרשו בתאריך ב' מרחשוון תשע"ה (24.10.2015). קודם לגירושין נידונו בבית הדין תביעות הדדיות בין הצדדים, ולהלן השתלשלות התביעות ההדדיות ופסקי הדין בתיק זה: א. ביום כ"ד סיון תשע"ב (14.06.2012) ניתן פסק דין ביחס לתביעת האשה לשלום בית, ובו נכתב כדלהלן:

טענות הנתבע להיפטר מהכתובה הנתבע טוען שתי טענות לפטור אותו מהכתובה: הנתבעת מחלה על כתובתה, מאחר שלא העלתה את התביעה בדיונים שקדמו לדיון זה. בפעם הראשונה שהתובעת העלתה את התביעה לפצוי, היה זה במסגרת ערעור הנתבע לבית הדין הגדול, שם אמרה, שאם הנתבע יחזור בו מהערעור על פסק הדין הרכושי שהתנהל בבית המשפט בקרית שמונה, והיא תקבל את כל כספי השקעתה בדירה ב[י' ה'], היא לא תבקש את כתובתה.

עם זאת הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א העיר על ההוכחה הנ"ל שהובאה מדין ערב כדלהלן: [8: תיק 887669/1 בהרכב: הרה"ג אלגברלי שליט"א, הרה"ג איגרא שליט"א והרה"ג אלמליח שליט"א ] "בית הדין האזורי בנימוקיו מציין למחלוקת השולחן ערוך והסמ''ע בסימן קל''א סעיף י''ג וכך הם כותבים שם [...] 'לכן, גם המחבר שפסק, שערב מתחייב בדבר שאינו קצוב, חולק רק בדבר שאינו קצוב, כי נימוקו מפורש, משום שכל הפוסקים חולקים על הרמב"ם. לעומת זאת התחייבות מוגזמת, אינה שנויה במחלוקת' [...] והינה יש לידון בדבריהם, שלכאורה יש מקום לחלק ולומר שדברי הסמ''ע מדברים בתרתי לרעותא משני סוגים ושני שמות, ריעותא של אסמכתא וריעותא של דבר שאין לו קצבה, אבל בנדון דידן מדובר בשתי ריעותות מאותו שם - היינו אסמכתא, ויתכן לומר שבזה גם הסמ''ע יודה לשולחן ערוך שלא הוי אסמכתא". יש ליישב את ההשגה של בית הדין הגדול: גם אם נדחה את ההוכחה מההלכה בדין ערב, הרי כבר הובאו לעיל הוכחות ברורות, שיש חילוק בין התחייבות סבירה ובין התחייבות מוגזמת, מהסוגיה בבא מציעא (ק"ד ע"ב) בדין "אם אוביר ולא אעביד". כך גם עולה מדברי המרדכי (בבא מציעא סימן ש"ע) שלמד מסוגיה זו, שגם כשיש הנאה המסלקת חיסרון אסמכתא רגילה, אין בכוחה של ההנאה לסלק חיסרון אסמכתא מוגזמת.

...

אחרי שבית הדין הגדול חייב את האישה בגירושין, תבעה האישה את כתובתה בבית הדין, ובית הדין בפסק דינו מתאריך א' בסיון תשע"ה (19.5.2013) בפסק דינו חייב את האיש בכתובה, בין היתר נכתב שם כדלהלן: "גם בהחלטת בית הדין הגדול לא נסתרה התשתית העובדתית שנקבעה בפסק הדין שלנו, אלא חיוב הגירושין נבע מכך שהצדדים הגיעו למצב שהנישואין כבר התרוקנו מתוכן. אך בהחלטת בית הדין הגדול לא נקבע כי האשם לכך הוא בהתנהלות האישה, ועל כן ביחס להיבט זה, גם לאחר החלטת בית הדין הגדול, פסק הדין של בית הדין האזורי נשאר בעינו למעט המסקנה [...] על כן אנו מחליטים: פסק הדין הנזכר, ככל שהוא נוגע לשאלת הזכאות העקרונית של האישה בכתובה, הוא חלוט, ואין מקום לדון בכך מחדש. מאידך, הטענות שהאישה מחלה על הכתובה או ששטר הכתובה אינו מחייב עקב העדר גמירות דעת, וכיוצא בזה, ראויות לדיון, וככל שהנתבע מבקש להוסיף אסמכתאות או ראיות, מלבד האמור בכתב ההגנה והנטען בדיון, עליו להציגן תוך 15 יום, ולאחר מכן ייקבע המשך ההליך." בהתאם לפסק הדין הנ"ל התקיים דיון בפני ההרכב הנוכחי בתאריך ט"ו טבת תשע"ו (27.12.2015) לשמיעת טענות הנתבע לפטור אותו מהכתובה.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו' סימן מ"ב, אורחות המשפטים פרק ד', ד"ה ומצאתי בספר) כתב בשם ר' חיים פלאג'י: "ומצאתי בספר שו"ת חיים ושלום להגר"ח פלאג'י ז"ל בחלק ב' סימן פ"ד, שנשאל על כך, במי שזינתה תחת בעלה ברשות בעלה, שהיה רשע ורע מעללים ומשכיר את אשתו, כדת מה לעשות בענין גביית כתובתה. והשיב וזה לשונו: נראה לי כי הגם יש לקנוס לאישה מדין אישה שזינתה שאינה גובה עיקר כתובתה ותוספת, כמו כן יש לקנוס לבעל שהרשיע, לגבות ממנו עיקר כתובתה ותוספת וליתנו לעניים. והראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם בתשובה בספר פאר הדור סימן קי"ט, באישה ששימשתו נדה לבעלה והיא טוענת שבעלה הרשה אותה, וזה לשונו: ולכן הדין בזה הוא שאם יודה הבעל שהוא הרשה אותה, אז מחרימין אותו וקונסין אותו כשיעור הכתובה, ולא שתטול זאת הזונה המרשעת כתובתה, דלא עכברא גנב אלא חורא גנב, ואם יכפור הבעל ויאמר שקר דברה, מחרימין סתם לו ולה, ועונין אמן, ואחר כך תצא בלא כתובה. עד כאן. וכן כתב הרדב"ז בתשובה סימן צ', והביאה הרב יד אהרן בסימן קט"ו בהגהות הטור אות י' יעויין שם, הכי נמי בנידון דידן, אם הוא אמת שידו במעל מהבעל בדבר הזה, היא תצא שלא בכתובה, וגובים מהבעל הכתובה והתוספת בתורת קנס ומחרימין אותן. וזה ברור. עכ"ל החיים ושלום". גם בעל שפגע בחיובים שהוא חייב לאשתו, כגון שמרד בה בחיוב אישות או מזונות, או בגד בה או היכה אותה, או שיזם את הגירושין, הרי הוא פוגע ביסוד הקשר בינו לבין אשתו, וגורם בכך לפירוק המשפחה, ובית הדין רשאי לקנוס אותו ולפצות את אשתו בתשלום חלקי של הכתובה.

אמנם הנתבע בסיכומיו סעיף 2 טוען שבתיק זה לא הוכחה בגידה, אבל טענתו נדחית על הסף, מאחר שהנתבע הודה במפורש בבגידה, ואין צורך בהוכחה נוספת.

סברה דומה נאמרה בגמרא כתובות (נ"ד ע"א) ביחס לבעל הנותן בגדים לאשתו, שכוונתו לתת לה רק בתנאי שתישאר נשואה לו: "כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ומיפק לאחרינא לא אקני לה" מטעם זה נפסק בטור ושולחן ערוך שולחן ערוך (אבן העזר, סימן ע"ז סעיף ב') שמורדת מחזירה לבעלה מטפחת ומנעל ושאר מתנות, ומבאר הטור "דאדעתא למשקל ומיפק לא זבין לה". כך גם פסק הטור (אבן העזר, סימן קי"ח) על אישה היוזמת תביעת גירושין: " מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה, ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובו' נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל [...].בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה". כך גם פסק הרי"ף (כתובות ל"ט ע"א) ביחס לבעל שאשתו מרדה בו שהוא זכאי להחזר כל הוצאותיו, כי "אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה". על פי אומדנה זו פסק גם רבנו ירוחם בספר מישרים (חלק ח', נתיב כ"ב, וראה גם פד"ר ח', 324 ) שבמרידה הדדית, כאשר האישה תובעת גירושין היא מפסידה תוספת כתובה: "וכתב מורי הרב אברהם בן אשמעאל, כי נראה לי שאישה שאמרה: לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה, אבל איני רוצה ליתן לה גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובתה...ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה." אמנם אומדנה הנזכרת בגמרא ובפוסקים נאמרה על בעל שאשתו מורדת בו! אבל יש ללמוד מכאן, שאומדנה זו קיימת גם ביחס לאישה שבעלה מורד בה ומגרש אותה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏291595/2‏ בבית הדין הרבני האיזורי נתניה לפני כבוד הדיינים: הרב יעקב זמיר – ראב"ד‏, הרב אברהם שינדלר, הרב יהודה יאיר בן מנחם התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד חדוה שפירא) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רפאל קיציס) הנידון: כתובה / פיצוי גירושין פסק דין

לחילופין טוען הבעל כי האישה הפסידה את כתובתה בשל תלונות שקריות שהגישה נגד בעלה, ולחילופי חילופין טוען הוא שכתובה בסך 700,000 ₪ היא כתובה מופרזת שהבעל לא התכוון להתחייב בה ועל כן גם לא ניתן לחייבו בה. ונדון בדברים אחד לאחד.

על כן אם יסכימו עמי רבותי יש להעמיד את סך הפשרה על הכתובה על כ־60,000 ₪, מהסכום הזה יש להפחית את הסכום שביהמ"ש סבר כי על האישה להשיב לבעל ובכל זאת פטר אותה מלהשיבו ולמעשה העניק לה אותו כפצוי, ועל כן על הבעל לשלם לאישה כפיצוי לכתובתה סך של 25,000 ₪ (ועיין גם בפס"ד ביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים מו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר, הגר"ש דיכובסקי והגר"ע בר שלום תיק מס' 3655–21–1 שם דנו בכתובה שנכתב בה 500,000 ₪ וחייבו בה 18,000 ₪ בלבד).

בכרך ח' בפד"ר בעמוד 323 מובא פס"ד של ביה"ד הגדול מהרבנים י' ש' אלישיב, בצלאל ז'ולטי, ומרדכי אליהו הדנים בזוג המורדים זה על זה. האישה לא הסכימה לשלום־בית משום: "סבלתי שלוש שנים ממנו, הרביץ לי, איים בסכין... אין לי עדים... אינני מסכימה לשלום־בית... אני מסכימה לגט אבל הוא ייתן לי הכתובה..." ואילו הבעל אומר: "מוכן לגרש את אישתו, אך לא מוכן לשלם לה תוספת כתובה... הוא דורש לפטור אותו... הואיל והאישה הצהירה שהיא לא מוכנה לגור עם בעלה... הבעל שעזב את אישתו בטענה שהאישה תחליף מקום המגורים בעפולה מקום שעליו הוסכם ביניהם לפני הנישואין ותלך לגור באילת, דרישה שהיא בלתי צודקת, לפי הדין הרי דינו כדין מורד." וממשיך שם בפד"ר: "והינה באישה שמרדה בבעלה קי"ל דאינה מפסדת כתובתה אלא אם כן התרו בה והכריזו עליה בבית כנסת ובבית מדרש ד' שבתות... ובטרם עשו לה את הסדר הזה גובה כתובתה כולל גם תוספת כתובתה. ולכאורה, מדין ק"ו איכא למילף, דבמקרה וגם הבעל מורד באישתו לא תפסיד כתובה ותוספת." אחר כך מובאת שם ההלכה של רבנו ירוחם בשם רבו שנאמר שם שמפסידה תוספת כתובה: "ולפי האמור לכאורה, הדברים תמוהים, כשאשה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד לא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה, אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא?" ובפד"ר שם מיישבים בב' דרכים.

...

בהתחשב במכלול העובדות בתיק (המדובר בזיווג שני, זמן החיים המשותפים לאחר הנישואין כ־6 שנים, משכורתו של הבעל כ־6,000 ₪ לחודש בלבד) סבורני כי סך זה הוא סך ראוי לפיצוי תחת כתובה בנסיבות דנן.

לסיכום כל העובדות דלעיל: הצדדים גרים בנפרד למעלה מארבע שנים ואינם רוצים זה את זה, הוויכוחים בדבר מקום המגורים של הצדדים והחיכוכים בין האשה והבת של הבעל מנישואיו הראשונים רק החריפו את הסכסוך, לשונו המשתלחת של הבעל זירזה את עזיבתה של האשה את הבית, האשה תרמה רבות לליבוי הסכסוך המשפחתי בינה לבין הבת ובינה לבין הבעל, אולם לא נראה שבמועד המדויק של עזיבתה הייתה הצדקה יוצאת דופן לעזיבתה, וזאת מאחר שבסמוך לעזיבתה היו הצדדים בטיול משותף בהונגריה, כאשר הבעל קונה לה שם טבעת במתנה, כמו"כ האשה כמה שבועות קודם לעזיבתה ביקשה להשיב לבעל את הנשק.

והנה ראיתי שעמיתי הגר"י בן מנחם שליט"א הגיע למסקנה שאכן, האשה אינה מקבלת את מלא הכתובה כפי שדרשה, אלא שלאחר כל הקיזוזים שציין בפסק דינו, הציע לחייב את הבעל בתשלום של 25,000 ₪ עבור כתובתה, אני מסכים להצטרף להצעתו שבנדון זה למרות שמעיקר הדין חייבנו את הבעל רק בעיקר כתובה, אולם כפיצוי ומאחר שהבעל תרם רבות לזירוז עזיבת אשתו את בית המגורים ע"י לשונו המשתלחת והגם שגם אשתו אינה חפצה בו כפי שכתבנו לעיל, מ"מ יש מקום לחייבו במתן פיצוי לאשה, ועל כן על מר [פלוני] לשלם לאשתו [פלונית] סך של 25,000 ש"ח. הרב אברהם שינדלר נפסק ברוב דעות כי על פלוני לשלם לפלונית סך של 25,000 ₪.