יש דגש לחופש ביטוי על פני הזכות לשם טוב בסעד זמני

המבקש טוען כי מהקדימונים עולה כי מדובר ברכילות צהובה באופן המובהק ביותר במסווה של תחקיר בעל ערך צבורי, בעוד שהדגש אינו על נטע אשר זכתה בתכנית ריאליטי, דוגמנות ועולם הזוהר, תוך הקרבת שמו הטוב.

דיון והכרעה: ביחס לאיזון הראוי בו יש לידון בשלב זה הותוותה ההלכה בע"א 214/89, אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) שם נקבע כך ( בע"מ 863, ההדגשות לא במקור): "באיזון זה בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי. בעיקר יש ליתן משקל מיוחד זה כל הנוגע לחופש הביטוי לעינייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם" (שם, בעמ' 863).

"הזכות לחופש הביטוי היא זכות יסוד בשיטתנו. משקלה ניכר. כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בגין לשון הרע, ידה על העליונה כנגד הזכות לשם הטוב. כל עוד הפירסום אינו אסור, יש ליתן לו את מלוא החופש. מכאן, שאין להגביל את חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה, ובילבד שהנתבע מעלה טענה, שאינה טענת סרק, כי בידו להגן על הפרסום". בתא (מחוזי ת"א) 43503-01-21‏ , ‏ ‏UserWay Ltd נגד ‎' Accessibe Lt (מיום 2/3/2021, הש' ג' גונטובניק) שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור): "בית המשפט העליון הצביע על ההבדל בין מצב הדברים בשלב הבקשה לסעד זמני לבין מצבם בסוף הבירור השפוטי בתובענה. אם ימצא בסופה של הדרך כי הנתבע אחראי בדין, נראה שתשתנה נקודת האיזון, ולא יהיה עוד מקום להגן על ערך חופש הביטוי באותה העוצמה". ועוד הובהר: "אך היפה למצב הדברים שלאחר בירור ראייתי ממצה, אינו יפה למצב הדברים במסגרת הדיון בסעד זמני. הצורך לתת את הסעד הזמני נשקל, לרוב, בראשית הדרך הדיונית כשהתמונה הראייתית לא מבוררת עד תום. על רקע זה גדלה הסכנה לפגיעת יתר בערך חופש הביטוי במתן סעד זמני" להרחבה ניתן להפנות אל ספרו של הש' בדימוס א' וינוגרד צוי מניעה (מהדורת 2008) שם הובעה הדיעה לפיה "במקרה של ספק עדיף 'לטעות' לטובת חופש הביטוי. במקרה כזה, ימצא הנפגע את תרופתו בתשלום פיצויים". עוד אפנה אל ספרם של המלומדים, חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור   דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי (בע"מ 417) שם הובעה הדיעה לפיה - "בטרם נקבעה האחריות המשפטית של המפרסם, משקלו של חופש הביטוי עולה על משקלו של הכבוד. כל עוד הפירסום אינו אסור, חופש הביטוי מחייב את אי-מניעת הפירסום". אפנה גם אל דנ"א 2121/12, פלוני נגד דיין אורבך, (2015) שם קבע הש' נ' הנדל כי הנכון והראוי הוא להעניק את הבכורה ל לחופש הביטוי.

מטעמים אלה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להדחות ואין להעתר לבקשה שמשמעותה מניעה מוקדמת של ביטוי עת הבקשה אינה מקימה על פניה עילה כאמור.

...

ברע"א 7069/16, שמעון טמסוט נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ [פורסם בנבו] (11.9.16), נקבע כי: "כפי שנפסק לא אחת, ככלל אין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב מקדמי אלא במקרים חריגים בהם משתכנע בית המשפט כי הגנת המפרסם היא הגנת סרק או שאין עניין לציבור (רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' אטינגר, פ"ד נט(3) 308, 315 (2005) (להלן: עניין רשת); רע"א 1978/12 של פרוייקטים שיקומיים בע"מ ואח' נ' עיתון ידיעות אחרונות בע"מ (7.3.2012); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989)). עוד נפסק כי על המבקש צו למניעת פרסום מוטל נטל ממשי להוכחת סיכויי תביעתו ועליו להוכיח "לא רק שהוא בעל סיכוים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שיגיש נגד המפרסם, אלא גם שהמפרסם לא יוכל להעלות בתשובה כל טענת הגנה של ממש" (עניין רשת, בעמ' 318)".

מטעמים אלה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להידחות ואין להיעתר לבקשה שמשמעותה מניעה מוקדמת של ביטוי עת הבקשה אינה מקימה על פניה עילה כאמור.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ביום 9.9.13 היתקיים דיון בבקשת התובעת למתן צו מניעה, שבסופו הודיע ב"כ התובעת כדלקמן (עמ' 2 ש' 4 לפרוטוקול): "לאחר ששקלנו בדבר ועל אף שאנו סבורים עדיין שעומדת למבקשת הזכות לחזור למקום עבודתה, לאור העובדה שקשה להערכתנו להבטיח את השארותה במסגרת המשיבה גם אם היא תוחזר בצו שפוטי, אנו מקבלים את המלצת בית הדין לחזור בנו מהבקשה ותחת זו להגיש כתב תביעה ולעתור לקבלת סעד כספי בלבד בגין היתנהלות הצדדים". נוכח הודעת התובעת, נמחקה בקשה למתן צו מניעה זמני, ניתנה לה הרשות לתקן את כתב תביעתה, וניתנו הוראות נוספות בדבר המשך ההליכים בתיק.

בסעיף 23 לתצהירה של צילה נאמר כך: "עניין מוצאה של התובעת ושיוכה לעדה האתיופית בכלל לא עלה אי פעם לדיון... הרעיון שההחלטה להעביר את טינגריט למעון אחר נבעה משיקולים גזעניים הנו חסר כל בסיס". מאיה חזרה בתצהירה על האמור בתצהירה של צילה והוסיפה (סעיף 30 לתצהירה): "אני הייתי המופקדת על פיטוריה של התובעת. עניין היותה אתיופית כלל לא נכלל בשיקולים שלי ולמיטב ידיעתי גם ביחסים שבין התובעת לבין הורי הילדים במעון. ל'אמונה' לא ידוע על טענות גזעניות כלשהן כלפי התובעת. אולי להיפך, העובדה שהיא אתיופית הוסיפה לשיקולים לטובת קבלת לעבודה מן הטעם שבמעון יש ילדים רבים ממוצא אתיופי. מבחינה זו המוצא של התובעת העניק לה עדיפות על פני אחרות". בטרם נפנה לידון במשמעות כל העדויות האלה, נציין שהתובעת לא טענה בכתב תביעתה שפיטוריה היו קשורים קשר ישיר למוצאה, וגם בסיכומיה טענה רק שחלק מההורים היתנגדו לפיטוריה "ממניעים פסולים" מבלי לטעון שמדובר היה במניעים גזעניים.

יתירה מזאת, במהלך שיחת השימוע חזרה התובעת על טענתה בדבר קשר אפשרי בין היתנגדות ההורים להמשך כהונתה לבין גזענות (כפי שנירשם בפרוטוקול השימוע: "היו פניות ישירות של ההורים אלי ולרחל שמנהלת אתיופית לא תנהל את המעון של הילדים שלהם") משכך, ברור לחלוטין שבניגוד לנטען בתצהירה של מאיה – וכוונתנו לציטוט מסעיף 30 לתצהירה אותו הבאנו מעלה – עוד קודם לפיטורי התובעת היא היתה מודעת לכך שהתובעת טוענת שבעבר חוותה התבטאויות גזעניות, וכי אף שתפה בעיניין את המפקחת לשעבר רחל; שנית דוקא משום שמאיה וצילה קיבלו מהתובעת דיווח על אותן התבטאויות גזעניות, מוטלת הייתה עליהן חובה מוגברת לבדוק ולוודא האם ייתכן שיש קשר כלשהוא, גם אם קלוש, בין אותן התבטאויות גזעניות שהיו, לבין התארגנות ההורים במטרה להביא לפיטורי התובעת בסמוך לאחר ליציאתה לחופשת לידה.

ההצעות שהוצעו לתובעת לעבור לעבוד במעון אחר בסיכומיה שמה הנתבעת את הדגש על כך שקודם לפיטורי התובעת הוצע לה לעבור ולנהל שלושה מעונות חלופיים: מעון יבנה, במעון כרם דיבנה ובמעון באשדוד, עיר מגוריה.

אחרי שהתובעת עמדה בשנת נסיון בניהול מעון גדרה והתקבלה להיות המנהלת הקבועה שלו, ברור שהדחה מהמעון שאותו ניהלה במהלך שהותה בחופשת לידה, והעברתה לתפקידה מילוי מקום של מעון שיש לו מנהלת קבועה, גם אם אינה נוכחת באופן קבוע, תוך ציון בפניה שהמדובר בהעברה שהיא בגדר "מחווה של רצון טוב והשתדלות לאפשר לך היזדמנות נוספת להוכיח את עצמך" (נספח ז' לתצהיר מאיה) הנה פגיעה ברורה במעמדה ובתפקידה; שנית אשר להצעה לעבור ולעבוד במעון כרם דיבנה – כפי שעולה בבירור מהשיחה שהתנהלה בין התובעת למאיה וצילה ביום 1.7.13, הוצע לתובעת אך ורק תפקיד של "מילוי מקום זמני" של מנהלת שנמצאה בחופשת מחלה (ראו: עמ' 9 ש' 21 לתמליל נספח ט' לתצהיר התובעת), להבדיל מכניסה לתפקיד ניהולי פנוי.

די בכך כדי להצדיק פסיקת פיצויים משמעותית לטובת התובעת בגין הפרת חוק עבודת נשים, כשבמסגרת השיקולים להגבהת רף הפצוי יש להביא בחשבון את העובדה שהנתבעת היא גוף הפועל למען זכויות נשים, ואמורה היתה להיות מודעת היטב לזכויות נשים עובדות במהלך הריון, ולהקפיד על קוצו של יוד באשר לזכויות אלה.

פיצוי בגין עוגמת נפש התובעת טענה בפנינו שהתנהלות התובעת גרמה לה לפגיעה קשה בשמה הטוב ולעוגמת נפש רבה.

...

יתירה מכך, אפילו אם היינו מניחים הנחה עובדתית לטובת הנתבעת שלפיה שהתובעת לא דייקה וסיפרה להורים לפעוטות במעון שיש לה תואר במועד שבו טרם סיימה את מטלות התואר – ונדגיש שהתובעת הכחישה זאת בתוקף (עמ' 33 ש' 4) – הרי שמכאן ועד למסקנה הנחרצת של הנתבעת בדבר אי אמינותה של התובעת הדרך ארוכה.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 17,732 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 20,000 ₪.

במקרה שלפני, ולאור הראיות הלכאוריות שהוצבו לפני במסגרת ההליך הזמני, המבקש לא הוכיח בשלב זה את זכותו לקבל סעד ביחס להחלטת הניוד, ולוּ לכאורה, והמבקש לא הוכיח ברמה הלכאורית כי החלטת הניוד שהתקבלה בעיניינו היתה לא תקינה.

לעניין זה, ראו הדגשים שהובאו על ידי בית הדין הארצי לעבודה בפרשת רותם (ע"ע (ארצי) 259/06 רותם – מדינת ישראל, ניתן ביום 20.9.2007): "... החלטה על המשך העסקתו של עובד, או פיטוריו, או העברתו לתפקיד אחר, כרוכה לעולם במכלול של שיקולים אותם יש להביא בחשבון, תוך מתן משקל מתאים לכל שיקול"..

בהקשר זה, ראו נספח ב' לתגובת המשיבה – פרוטוקול השימוע מיום 20.6.2019, שם צוין בבירור שיריב אמר בסוף השימוע, שהוא "משהה את השימוע נקבע מועד יחד עם הגורמים שהתלוננו והעדויות". כמו כן, ראו בעדותו של יריב, ואציין כבר עתה כי טענותיו ביחס לנושא זה – ברמה הלכאורית ובכל הקשור לצורכי ההליך הזמני – לא נסתרו בעדות או ראיה אחרת: "מדובר בשני הליכים נפרדים. הליך אחד היה בנושא של משמעת שהגיע אלי מידע שהוא עובד בעבודה נוספת ללא אישור והשתמש ברכב ערייה לצרכים פרטיים ולכן הוא נקרא להליך של שימוע. בעת ששמעתי את דבריו עצרתי את הדיון ואמרתי לו אני שומע אותך אני אבדוק את הדברים מחדש ונמשיך במועד אחר. ההליך השני היתקיים עקב צורך של מחלקת התחזוקה ממנה פרשו שלושה עובדים ועומס עצום שיש למחלקה בשפוץ של מוסדות חינוך שאנחנו בעיצומו של הקיץ ואנחנו משפצים מוסדות חינוך וגני ילדים וכמו שאמרתי עקב פרישה של שלושה עובדים נאלצנו לתגבר את המחלקה ודוקא בגלל שהוא עובד טוב והוא יודע מה היחס שלי אליו והוא יכול להעיד על זה שמעולם לא היה לו איתי תקרית אישית." עוד העיד יריב, כי הוא עצמו זימן את המבקש לוועדת הניוד, וכפי שמתאר המבקש עצמו בבקשתו – ראו סעיף 35 לבקשה, וכן נספח ד לבקשה – מכתב מיום 23.6.2019.

ראו ביחס לכך בעדותו של המבקש, היום לפני בית הדין: "קודם כל, אני הודעתי למנהל שלי איציק דהאן שאני לא מתכוון להגיע למחלקה. בוועדה לניוד גם כן אני הודעתי למנכ"ל הערייה שאני לא מתכוון להגיע לשמה לוועדה. היו לי בעבר חילוקי דיעות והוא יודע את כל הסיפור שהיה לי עם ישראל אוחיון בכל התקופה שהייתי במחלקת התחזוקה. ואני אמרתי חוץ מזה לאיציק דהאן שאני בחופש יומיים עד שיחליטו מה לעשות איתי כי אני לא מתכוון להגיע למחלקת תיחזוקה... אני אמרתי כבר בועדה שאני לא מתכוון להגיע ואמרתי גם בשיחת הטלפון שאני לא מתכוון להגיע שאין לי בעיה להפגש עם המנכ"ל ולהסביר את עצמי ולשבת ולנסות ולהגיע לאיזושהי פשרה. הוא לא הסכים." זאת ועוד, ראו גם בסעיף 47 לבקשה, שם מתואר כיצד המבקש למעשה נטל לעצמו את החרות להשיג על הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, תוך כדי סרוב לעבור לתפקיד אחר, באשר הוא: "המבקש האמין בלבו שההתעקשות שלו שלא לעבור תפקיד אחר תשא פרי והמנכ"ל ישמור לו חסד נעורים על כל שנותיו הרבות שהוא עובד בערייה ויבטל את ההחלטה לנייד אותו לתפקיד אחר". אשוב ואציין ביחס לכך, כי לא שוכנעתי לעת עתה, כי החלטת הניוד התקבלה מטעמים בלתי ראויים מצידה של המשיבה.

ביחס לכך, הפסיקה קובעת, כדלקמן (דב"ע (ארצי) נה/122-3 זבון – מוצניק, פד"ע כט 228): "נתוק קשר עבודה, בין על-ידי פיטורים ובין על-ידי התפטרות, מחייב הבעת כוונה חד-משמעית מאת המעביד או מאת העובד. "התפטרות" של עובד אינה נקבעת על-ידי אמירתו או קביעתו של המעביד כך שהוא "רואה" את העובד כמתפטר.

בית הדין הארצי לעבודה אף פסק בדב"ע (ארצי) 96-4/98 אבו עראר – המועצה המקומית ערערה בנגב, כדלקמן: "ככלל, מבקש שהשהה את בקשתו, אינו יוצא ידי החובה לשכנע את בית הדין בדוחק הנסיבות שיש בהן כדי להצדיק את התערבותו בהליך ביניים, שהרי בעצם השהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו שהסעדים הזמניים חיוניים ושנתינתם אינה סובלת דיחוי". ודוק – מסקנה זו היא טובה ונכונה, אפילו אם פעל המבקש בתום לב מבחינתו.

...

למעשה, המשיבה כלל לא התמודדה עם טיעון זה. לסיכום לסיכום – הגעתי לכלל מסקנה בשלב הנוכחי של ההליך, כי ברמה הלכאורית ועל פני הדברים, וברמת ההוכחה הנדרשת לצורכי ההליך הזמני וכפי שפורט לעיל בהרחבה, כי המבקש לא הוכיח את עילת הבקשה כלפי המשיבה ובכל הקשור להחלטת הניוד.

על כן, הבקשה בהקשר זה דינה להידחות.

עם זאת, הבקשה מתקבלת בכל הקשור לפיטוריו של המבקש.

בדיון גובשה הסכמה כדלקמן: "מוסכם לוותר על טענת הסמכות המקומית ובהמשך לכך מוסכם שבמקום לידון היום רק בסעד הזמני, נדון היום בתביעה עצמה על יסוד מכלול החומר הקיים עתה ותוך שזכויותיהם של שני הצדדים שמורות להם. בהמשך לכך נסכם עתה ולאחר מכן ניתן יהיה לתת פסק דין בתיק העקרי" (פרוטוקול, ע' 1, ש' 21-19).

הינה כי כן, בקשר לכך אין טוב מלצטט את האמור בכתב התביעה (בסעיף 20) כהאי לישנא: "גלוי וידוע כי בתי המשפט אינם נוהגים להעתר לבקשות למניעת פירסום בשלב מקדמי אלא במקרים חריגים בהם השתכנע בית המשפט כי הגנת המפרסם הנה הגעת סרק או שאין כל עניין לציבור בפירסום (רע"א 10771/04 רשת תיקשורת והפקות בע"מ נ' אטינגר), כמו כן נקבע, כי על המבקש צו למניעת פירסום מוטל הנטל להוכחת סכויי תביעתו ועליו להוכיח כי הנו בעל סכויים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שתוגש כנגד המפרסם, וכי למפרסם לא תוכל לעמוד בתשובתו לטענה של ממש". התובעת טוענת כי, למרות המבחנים המחמירים שהיא עצמה ציטטה, יש לקבל את תביעתה וליתן לה את הסעד שהיא עותרת לו. זאת, לדבריה, משום ש"מדובר בסיפור מוטעה ומוטה אשר אין בו שמץ של עניין צבורי" (סעיף 21 של כתב התביעה) ובשל כך שהתובעת היא אדם פרטי (להבדיל ממי שנושא בתפקידים צבוריים) ושעלול להגרם לה נזק רב משידור הכתבה (שם, סעיפים 24-21).

בהמשך לכך, בודאי שאין אנו מצויים במצב שבו "על פני הדברים וללא צורך בהליך מורכב וממושך, ניתן לראות באופן ברור שהפירסום הוא דבר שקר ואין אנו מעוניינים להביאו בתחום ההגנה של חופש הביטוי" (סעיף 12 לעניין אטינגר, שהתובעת הפניתה אליו ושהובא בסעיף 20 דלעיל).

בקשר לכך יש לומר, בין היתר, כי התובעת עצמה ציינה בטיעוניה, תוך דגש רב, כי שימוש בזהויות בדויות במסגרת ה"פייסבוק" הוא תופעה נפוצה ביותר.

לא רק שבכתבה שעל הפרק אין טענה לדבר מה אחר, אלא שהנתבעת מציינת (בסעיף 7 של תשובתה) כי "היא מזמינה את ה[תובעת] לתאם ולהגיע לאולפניה (או לכל מקום שתבחר) לראיון על מנת למסור את תגובתה או גירסתה לדברים". בפסק דין זה נקבע במפורש כי הדבר יתאפשר לתובעת גם לאחר מתן פסק הדין ובטרם הפירסום.

...

הנה כי כן, בקשר לכך אין טוב מלצטט את האמור בכתב התביעה (בסעיף 20) כהאי לישנא: "גלוי וידוע כי בתי המשפט אינם נוהגים להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב מקדמי אלא במקרים חריגים בהם השתכנע בית המשפט כי הגנת המפרסם הינה הגעת סרק או שאין כל עניין לציבור בפרסום (רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות בע"מ נ' אטינגר), כמו כן נקבע, כי על המבקש צו למניעת פרסום מוטל הנטל להוכחת סיכויי תביעתו ועליו להוכיח כי הינו בעל סיכויים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שתוגש כנגד המפרסם, וכי למפרסם לא תוכל לעמוד בתשובתו לטענה של ממש". התובעת טוענת כי, למרות המבחנים המחמירים שהיא עצמה ציטטה, יש לקבל את תביעתה וליתן לה את הסעד שהיא עותרת לו. זאת, לדבריה, משום ש"מדובר בסיפור מוטעה ומוטה אשר אין בו שמץ של עניין ציבורי" (סעיף 21 של כתב התביעה) ובשל כך שהתובעת היא אדם פרטי (להבדיל ממי שנושא בתפקידים ציבוריים) ושעלול להיגרם לה נזק רב משידור הכתבה (שם, סעיפים 24-21).

מכל המקובץ בהקשר זה עולה גם כי התובעת מפריזה בחששותיה משידור הכתבה כפי שהיא וכי כך הוא במיוחד כשתינתנה לה הזדמנויות (לפני השידור ובמסגרת הכתבה) להעלות התייחסותה למה שתמצא לנכון.

הערות בטרם חיתום אני סבור כי די במה שנאמר עד הנה כדי לבסס את התוצאה שנקבעה.

סוף דבר השורה התחתונה של פסק דין זה היא כאמור בסעיף 16 דלעיל.

מן הדברים שהובאו לעיל עולה, אפוא, כי שני תנאים צריכים להתקיים ובהצטברם תהיה התובעת זכאית לתמורה (על שיעורה נעמוד להלן): האחד: קיום מינימום החתימות הנידרש על פי חוק המקרקעין (חזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה) התשס"ח – 2008 , דהיינו: 66% מבעלי הדירות באותו בנין (הסכמה של 2/3 מבעלי הדירות בבניין אשר להם 2/3 לפחות מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם) ובנוסף כי החוזה נחתם על ידי היזם.

סעד זה שנתבע על ידי התובעת כולל תשלומי שכר טירחה בגינן של דירות בפרויקט שטרם ניתן בו התר בניה ועל כן טרם נמכרו בו דירות (ר' למשל נספח 111, נספח 71 לתצהירה, נספח 2 לתצהירה).

כלום מבקשים אנו ליצור מצב בו מעסיקים יחששו לשלם לעובד שהתפטר מענק פרישה בגובה מחצית מפיצויי הפיטורים שהיו מגיעים לו אילו פוטר, למשל, רק כדי שלא יעלה העובד בעתיד טענה, כי לאור שמו של התשלום ברי כי פוטר והוא זכאי למלוא פצויי הפיטורים? כפי שנקבע בעבר על ידי בית הדין הארצי לעבודה, אמנם בנושא זה, לא שמו של התשלום הוא שיקבע את מהותו (ר' ע"ע (ארצי) 300370/97 זבדי – איי.דיאי טכנולוגיות בע"מ, פד"ע לז' 201, 204).

ש: בתמלולים הוא לא מופיע? ת: לא. ש: תפני אותנו בחומר הראיות שיש בפני בית הדין על פני מאות עמודים שצירפת לתצהיר שלך איפה יש תימוכין במילים על הדברים האלה.

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד; "מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם - שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בבטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שניבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שניגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה - משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (2008)) נדמה, כי לא יכול להיות חולק, שמשמעותן האובייקטיבית של המילים בהם השתמש הנתבע כלפי התובעת מהוות "לשון הרע" בהתאם להגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ותכליתה כפי שפורשה בפסיקה, משיש בהן כדי להשפילה ולבזותה, לפגוע במשלח ידה או מקצועה.

ואולם היה מקום כי פדיון החופשה יחושב משכר בגובה 6,660 ש"ח ועל כן זכאית היתה התובעת לדמי חופשה בשיעור 5.439 x 6,660 ש"ח = 1,647 ש"ח. 22 מאחר ולתובעת שולם סך של 1,509 ש"ח נותרה הנתבעת חייבת לה 138 ש"ח. עגמת נפש והתנהגות שלא כדין טוענת התובעת כי "הנתבעים העליבו אותי, השפילו אותי, צעקו עלי, איימו על חיי ואיימו על מי שבקש לקבל אותי לעבודה. הנתבעים סיכלו את כוונת משרד חג'ג', בוכניק ויינשטיין ושות' להעסיק אותי" והעמידה תביעה בגין עגמת הנפש שנגרמה לה והתנהגות שלא כדין על סך של 250,000 ש"ח. מן התמלילים שצורפו עולה, כי הנתבעים עשו שימוש בשפה בוטה והיו חסרי סבלנות כלפי התובעת.

בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין מדינת ישראל – מירון חומש (ע"ע (ארצי) 25805-12-11 (2016)) נכתב בענין זה: "באשר לטענה כי פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש ובגין היתנהלות בחוסר תום לב, מהוות פיצוי כפול - הצדק עם המערערת. ככלל, פיצוי בגין היתנהלות בחוסר תום לב ניתן מקום שבו נפל פגם במעשיו של אדם כאשר הדגש בתביעה שכזו ניתן לבחינת ההיתנהגות, בעוד שפיצוי בגין עוגמת נפש ניתן בעבור תחושת הפגיעה של אדם. היינו, הדגש מושם על בחינת עוצמת הפגיעה. אלא שהאבחנה בין השניים אינה חדה ולמעשה מצינו כי במרבית המקרים שלובים הם זה בזה בבחינת "הָא בְּהָא תַּלְיָא" (שבת קלה ב).

...

להתנהלות זו מייחסים אנו חומרה יתירה, ובגינה בלבד, יש לחייב את המדינה בתשלום פיצוי גבוה לעובדת על עוגמת הנפש שנגרמה לה. בתוך כך מורים אנו למדינה להוציא מתיקה של העובדת אותה "חוות דעת" נחזית ולהשמידה כליל, אם לא נעשה כך עד כה. בענין יעל חן הנזכר לעיל פסק בית הדין האזורי לעבודה פיצוי בגובה 20,000 ש"ח, שיעור אשר אושר במסגרת פסק הדין שבערעור לאור הנסיבות יוצאות הדופן והחמורות שארעו באותו ענין.

בעניננו סבורים אנו כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעת על 3,000 ש"ח. פיצוי בגין אי מתן טופס הודעה לעובד הנתבעים טענו, כי כמי שעמדה בראש המחלקה המשפטית של הנתבעת "התובעת נכשלה ביודעין מלהכין עבור עצמה הסכם עבודה ו/או הודעה לעובד כמתחייב. כעת מנסה התובעת להפוך את היוצרות – לגלגל את אחריות למחדליה לפיתחם של הנתבעים" (ר' סעיף 27 לתצהיר הנתבעים).

בנסיבות הענין אנו מחייבים את הנתבעים בתשלום פיצוי בגובה 10,000 ש"ח בגין אי המצאת טופס הודעה לעובד/חוזה העסקה לתובעת.