ירידה פתאומית בשמיעה עקב חשיפה לרעש בעבודה

בהחלטה צוין לפני המומחה כי המנוח נחשף לרעש מזיק בעבודתו עד לפטירתו ביום 11.4.2015.

אשר לשאלה ג', שעניינה הקשר שבין הטינטון ממנו סובל התובע לבין החשיפה לרעש, ככל שהמומחה יקבע כי קיים קשר סיבתי בין ההחמרה בירידה בשמיעה לחשיפה לרעש, השיב המומחה לאחר הסבר מפורט כי "כאמור לעיל, אינני יכול להשיב האם ההחמרה (לכאורה?) בשמיעה היא עקב החשיפה לרעש או עקב ארוע של ירידת שמיעה פתאומית. תלונת הטנטון מתועדת בחומר שהועבר אלי פעמיים בלבד!! אין פניות יזומות עקב טנטון ואין תעוד של טפול שניתן עבור טנטון. לא בתיקו הרפואי מקופ"ח ולא בתעוד מאשפוזים או ביקורים במרפאות חוץ. בפעם הראשונה, ב24.10.12, מצוין שסובל מטנטון דו-צדדי, צפצופים באוזניים, בעת שענה לקלינאית תיקשורת במרפאת "לין" על שאלון להתאמת מכשיר שמיעה.

...

הבקשה לכן – נדחית.

כאמור לעיל, אינני יכול להשיב האם ההחמרה (לכאורה?) בשמיעה היא עקב החשיפה לרעש או עקב ארוע של ירידת שמיעה פתאומית.

(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה: (א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.

...

לאחר שעיינו בחוות הדעת ונתנו את דעתנו למכלול טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

מקובלות עלינו טענות ב"כ הנתבע כמו גם הפסיקה אליה הפנתה, ולפיהן אין בקביעת המומחה ביחס להעדר האפשרות לקבוע קיומו של הקשר הסיבתי, כדי לבסס את המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה.

סוף דבר – לא הוכח קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין ההחמרה בשמיעה.

לפיכך, התביעה נדחית.

לפנינו תביעה שבה ביקשה התובעת להכיר בארוע מיום 8.6.14, שבו נפגעה בשמיעתה, כפגיעה בעבודה.

להלן עיקר טענות ב"כ התובעת: בחוות הדעת קבע המומחה מפורשות ובאופן חד משמעי כי קיים קשר סיבתי בין הארוע התאונתי שארע לתובעת ביום 8.6.14 בו נחשפה לרעש חזק ויוצא דופן שבקע ממערכת ההגברה באולם שבו הופיעה, לבין הירידה הפתאומית בשמיעה בשתי אוזניה בשל חשיפה לרעש.

...

קשה לתלות זאת במחלת האוטוסקלרוזיס שהיא פועלת ומשפיעה לאט וכן מדובר בפער בין הבדיקות של פחות משנה! נראה לי שהקשר למחלה מתקדמת באיטיות כמו אוטוסקלרוזיס פחות מובהק מאשר הקשר ל- Phonal Trauma שהוא ארוע עז וקצר.

המומחה הודה כי אינו יכול ליישב את הממצאים עם המסקנה אליה הגיע.

לסיכום נוכח האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעת התובעת לפגיעה בעבודה.

התובע עבד מתוך קרון הטסה במסגרתו הוא מקיים קשר אלחוטי רציף עם מספר גורמי פנים וחוץ, באמצעות אוזניה המתחברת לאוזן אחת בלבד – אוזן שמאל – כשמיקרופון מחובר אליה ומופנה לכוון הפה, על מנת לאפשר האזנה להוראות והשמעת תגובה מצד התובע כחלק מתהליך הטסת המל"ט. לטענת התובע, ביום 3.10.14 בשעה 01:00 לאחר כשעתיים בהם היתה האוזנייה על אוזניו השמאלית של התובע, עת היה חשוף לרעש חזק לרבות פיתאומי ו/או חריג של האוזנייה, אשר היתה צמודה לאוזנו השמאלית וכן נחשף לתופעות של היזון חוזר עוצמתי ביותר, חש לפתע התובע בירידה פתאומית בשמיעתו עד כדי אובדן שמיעה פיתאומי באוזן שמאל וטינטון (להלן – הארוע).בעקבות הארוע פנה התובע לקבלת טפול רפואי.

אין מדובר בטענה לפגיעה בעבודה מכוח סעיף 84א לחוק, אשר עניינו בליקוי שמיעה שניגרם עקב חשיפה לרעש התקפי ומתמשך, בהתקיים הנסיבות והתנאים המנויים בסעיף 84א לחוק.

...

ביום 28.5.18 ניתנה החלטת בית הדין לפיה קביעת המומחה ביחס לאירוע אכן חורגת מהתשתית העובדתית שהונחה לפניו ומשכך בטרם תוכרע הבקשה למינוי מומחה אחר, מצא בית הדין מקום להפנות את תשומת ליבו של המומחה לתשתית העובדתית פעם נוספת ולשלוח למומחה שאלות הבהרה בענין.

ביום 30.11.18 נעתר בית הדין לבקשת הנתבע למשלוח שאלות הבהרה נוספות.

כך גם לא ניתן לטעמי להתבסס לצורך קביעת מסקנה בדבר קשר סיבתי (או העדרו) על קביעתו של פרופ' דב אופיר, אשר מונה על ידי בית הדין כיועץ רפואי מלכתחילה.

ייתכן שעל רקע יתר לחץ דם היו אירועים מצטברים פגיעה באספקת הדם לאוזן הפנימית (המקבילה לארוע מוחי) עם ירידת שמיעה פתאומית שגרמו לנזק פרמננטי אוזן השמאלית.

המומחה קבע כי הירידה בשמיעה קשורה לגילו של התובע ולא לעבודה ברעש, אלא שיחד עם זאת הוא מעיר שיש "טווח טעות ושונות בין הבדיקות". הבדל של שנה אחת לא אמור לשנות לעניין הפחתה ביכולת השמיעה בשל גיל.

(1)   המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – רעש מזיק); (2)   כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3)   הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה: (א)   היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית); (ב)   היום שבו, לדעת הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.

...

טענות הצדדים התובע טוען, כי דין התביעה להתקבל.

הנתבע טוען, כי יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה לאחר שקילת טיעוני הצדדים, חוות דעת המומחה והמענה לשאלות ההבהרה, שוכנענו כי יש לדחות את התביעה.

התביעה נדחית.