ת/34ב – באמרתו של זאהי במישטרה מיום 06.12.2017 (ת/34/ב) , הוא חזר על עקרי הדברים שמסר בחקירותיו בשב"כ. החוקר הציג לזאהי התכתבות בינו ובין הנאשם מתאריך 19.01.2017, לפיה הנאשם כתב לו "רוצה ללכת בירייה", "מה דעתך", "נשק" ובשעה 20:06 הנאשם שלח לו תמונה של נשק ולאחר מכן "תענה דחוף" וזאהי שלח לנאשם בשעה 20:20 "מה שאני רוצה לדבר אסור בהודעות" והנאשם השיב "אסור לדבר גם בטלפון". זאהי לא ידע להסביר את ההודעות וציין שאמר שאסור לדבר מכיוון שהנאשם ברח מהבית ואף אחד לא דיבר איתו מלבד זאהי.
בחקירתו של זאהי בשב"כ ביום 12.12.2017 בשעה 12:00 (ת/34כא) זאהי סיפר כי לפני מספר חודשים הנאשם החל לשוחח עם עמו על המצב הקשה של הילדים בעזה ואמר לו שהוא רוצה לרצוח חייל ולחטוף את נשקו על מנת לנקום בחיילי צה"ל. לאחר מכן ביצע זאהי יחד עם הנאשם מספר סיורי שטח במקומות בהם יש חיילים על מנת לבחור מטרה לפיגוע.
בית משפט קמא הבהיר, בהקשר זה, כי הדבר נעשה לשם שמירה על בטחונם של החוקרים, וזאת לאור לקחי העבר בחקירות השב"כ. עוד ציין בית משפט קמא, כי אין מדובר בהכבדה חמורה על הנחקרים, שהיה בה כדי לפגוע ברצונם החופשי, ולהשליך בכך על קבילות הודאותיהם.
גרסה זו של הנאשם (למעט לעניין זריקת הנשק והסכין) תואמת את הראיות בצורה מושלמת –
· העד שמחה בונים וסרצוג העיד, כי בערב הארוע ראה רכב מסוג רנו מגאן ירוק שהגיע במהירות רבה מכיוון רחוב אגוז, ובסמוך לאחר מכן שמע סירנות ואמבולנס.
כך למשל מהתכתבות בין השניים מיום 19.01.2017 עולה, כי זאהי כתב לנאשם "מה שאני הולך לדבר איתך אסור בהודעות" והנאשם השיב לו: "אם כך, תשתוק".
הנאשם הודה שביצע את העבירות כנקמה על פעילות כוחות צה"ל בגדה המערבית וברצועת עזה ובמטרה להביע תמיכה והזדהות עם העם הפלסטינאי.
...
ראו גם ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 478:
"מובן שעל-פי הדין אין בשתיקה ראיה מרשיעה ,per se אולם מבחני השכל הישר, אליהם הירבה הסניגור המלומד להפנות בטיעוניו, אינם מוליכים למסקנה, שזו הדרך בה יכול נאשם לשכנע, כי הודאה שמסר ואשר יש בה סימני אמת פנימיים ודבר-מה נוסף לרוב, בכל זאת איננה אמת. לפי שיטת המשפט שלנו, עומדת לנאשם זכות השתיקה (לא כן כידוע, בכל ארצות הקונטיננט של אירופה), ואם כי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, סטה מן העקרונות הקלאסיים של השיטה האדוורסארית והתיר הסקת מסקנות מן השתיקה, הרי הזכות לשתוק, כשלעצמה, בעינה עומדת, ואין כופין נאשם להעיד. אך, כאמור, יצרה השתיקה הכבדה עניינית והגיונית על הסניגור, כי במקרה שלנו לא יכול היה להסתמך על גירסה הנושאת סימן היכר של עדות של נאשם שגם היה נכון להיחקר על דבריו. כאן המקום להדגיש, כי הנכונות להעיד אינה מבטאת רק פתיחת דרך להשמעת גירסה פלונית בדרך הקבועה בדיני הראיות. מהותה המרכזית של העדות בבית המשפט היא בכך שהיא משרתת את התפיסה המקובלת בשיטת המשפט האנגלו-אמריקנית, לפיה בירור האמת נעשה בעיקר על-ידי מתן האפשרות לחקירה נגדית. משמע, אי-מתן עדות מבטא לא רק רתיעה מפני הצגת תיזה כלשהי בפני בית המשפט, אלא אי-נכונות להציב את התיזה במבחן של החקירה הנגדית".
נאשם הבוחר שלא למסור את גרסתו בבית המשפט, חושש שהגנתו תתמוטט אם תעמוד למבחן החקירה הנגדית, שכן לאדם חף מפשע אין, בדרך כלל, סיבה להימנע מלהציג את גרסתו בפני בית המשפט.
בנוסף, בכתב האישום יוחסו לנאשם מספר עבירות של ניסיון לרצח ועתה הוא מורשע בעבירה אחת של קשירת קשר כאמור.
סוף דבר
לאור כל האמור, אני ממליץ לחברי להרשיע את הנאשם בנוגע לאישום הראשון:
להרשיע את הנאשם בעבירה של קשירת קשר לעשות פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 38(ג)(1) לחוק המאבק בטרור, תחת מספר עבירות של ניסיון לרצח שהינו מעשה טרור (מספר עבירות לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין בצירוף סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור תשע"ו – 2016).
למעלה מן הנדרש, אנו סבורים, כי לו החוק המתקן היה בתוקף עתה, היינו קובעים, כי מדובר ברצח בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 301א(א)(1) ו-301א(א)(10) על פי חוק העונשין לאחר התיקון.
