ירושת בן זוג של רווק ללא צאצאים

עד למועד נישואיהם של השניים היה המנוח רווק ללא ילדים.

גם בהיבט של דיני הירושה הצאצא לא ייחשב, ככל הנראה, כיורש, שכן אינו עומד לכאורה בתנאי סעיף 3(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965, הקובע כי כשיר לרשת את המוריש "מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש, ...זולת אם הוכח שהורתו היתה אחרי כן [אחרי מות המוריש – ל.ג.]". בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה יש היתייחסות למעמדם של בת הזוג ושל הורי הנפטר, להליכים בעיניין נטילת זרע מאדם הנוטה למות או מנפטר, והטיפול בבקשות לבית המשפט לשימוש בזרע לאחר המוות.

טענות הצדדים: אמה של הקטינה טענה כי טעה בית הדין האיזורי בדחותו את תביעתה להכיר בה כ"שאיר" הזכאי לקיצבה בנגוד ללשון החוק ורוחו; סעיף 28(א)(1) קובע כי בן זוג זכאי לקיצבת שאירים "אם היה בן זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או נולד להם ילד ..". על פי לשון החוק, בנגוד לתנאי של זוגיות לפחות בת שלוש שנים, לגביו נקבע כי עליו להתקיים לפני פטירת בן הזוג, לא צוין בסעיף מועד לידתו של הילד; בית הדין האיזורי קרא לתוך הסעיף נקודת זמן שאינה מצויה בו, עת קבע כי נידרש שהילד יוולד לפני מותו של המוריש, וזאת בנגוד ללשון הסעיף; אכן, בעת פטירתו של המנוח האם לא הייתה זכאית לקיצבת שאירים.

...

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, נדחים הערעור והערעור שכנגד.

אנו קובעים כי הקטינה זכאית לקצבת שאירים על פי חוק הגמלאות, ואמה של הקטינה אינה זכאית לקצבת שאירים על פי חוק הגמלאות.

נוכח המסקנה אליה הגענו, אין צורך להכריע בשאלת התיישנות תביעתה של האם, על פי סעיף 50 לחוק הגמלאות.

כך למשל, לבני הזוג לא היה חשבון בנק משותף, כתובותיהם בתדפיסי משרד הפנים בעת ההיא לא היו זהות, במסמכים שונים שמילא המערער הוא ציין תחת הכותרת 'סטאטוס' כי הוא "רווק", ובכל אלה יש כדי להצביע על כך כי היתה ביניהם הפרדה רכושית מוחלטת, והם לא ראו עצמם כבני זוג החיים יחדיו כבעל ואישה.

דיון מעמדם המשפטי של בני זוג שלא נישאו כדמו"י לעניין זכויות וחובות מסוימים הוכר בחוקים רבים, ובכלל זה בחוק המשפחות (ראו הגדרת "בן מישפחה" בחוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט – 1959 [נוסח משולב]; הגדרת "בני זוג" בחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] תש"ל – 1970 ובחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב] תשמ"ה – 1985; הגדרת "אישתו" בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995; הגדרת "בני זוג" בחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א – 1980; "בן זוג" בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב – 1972 לעניין זכויותיו בפטירתו של הדייר; "שאירים" בחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963; ובסעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965).

חיי אישות בבג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים, פ"ד סב(1) 235 (2006) הטעימה כבוד הנשיאה בייניש כי קשה להגדיר ולמצות את הגדרת "חיי מישפחה". טיבו של התא המשפחתי ואופיו השתנה במהלך השנים, אך יש להכיר לעיתים בתא המשפחתי אף מבלי שמוסד בקשר פורמלי, ואף מבלי שתכליתה של הזוגיות תהא גידול צאצאים.

...

לפיכך אנו קובעים כי בני הזוג התגוררו יחדיו במועד נפילתו של המנוח, והרכיב הראשון בהגדרת "אלמנה" שבחוק המשפחות – מגורים משותפים - מתמלא.

יתרה מכך; באותו מקרה הביע כבוד השופט ריבלין את דעתו כי דווקא החלטת בני הזוג להינשא, מחזקת את המסקנה בדבר היותם ידועים בציבור (שם, בפסקה 22).

סוף דבר הערעור מתקבל.

הנתבעים טוענים כי מתקיימת השרשרת הקניינית הבאה: · ג'מיל המנוח הקדיש את הנכס בפני בית־דין השרעי הירדני ביום 12/06/68, ורשם את הווקף ביום 16/06/69 לטובת משפחתו למגוריה ופרנסתה, כאשר סדר הנהנים הוא בני־‏הזוג, בנותיו של ג'מיל, בנותיה של עאישה, ולאחר מכן בניהם של בני־הזוג ג'מאל, סרי, נביל, סמיר ואמיל, ולאחר מכן לצאציאיהם הזכרים.

בהתאם לכתב ההקדש ניתנה לתובעות זכות הנאה מן הנכס, כל עוד הן רווקות או גרושות או אלמנות.

הראיות שהוצגו וההליכים הקודמים אינן מתיישבים עם אפשרות, ואפילו רחוקה הורשה בלעדית של זכות הבעלות מג'מיל המנוח בלעדית לבתו המנוחה למיא, מקום שישנם צאצאים נוספים, ומהם (נביל, פאתנה והנד) שחלקם הוסיפו לגור בנכס שנים רבות לאחר פטירות של ג'מיל.

כך פוקדים בני המשפחה מזה שנים את שערי הרשם לעינייני ירושה, בית־הדין השרעי, בית־‏משפט השלום ובית־המשפט המחוזי, ומביאים לשם גם את הקונים/היזמים המבקשים להבנות מהתפרקות יכולתה של המשפחה להחזיק בקרקע רבת־ערך זו. עוד מתחילה הסתבר לבית־המשפט כי למיא עצמה בחייה, הציגה עצמה כמי שבאה מכוחו של ההקדש, וסתמה בכך את הגולל על כול טענה קניינית על הנכס של יורשיה לאחר מותה.

...

במהלך הדיונים ברר בית־המשפט את הסכסוך ומצא כי יש לקבוע מספר עובדות רלוונטיות : · בית המשפט מצא כי נוהלו מספר הליכים במהלך העשור האחרון אל מול קרובי משפחה נוספים וגורמים אחרים שניסו לנכס לעצמם חלקים בקרקע.

הטענה הנתלית בהחזקתה של ג'ינאן לטעון כי גורשה שלא כדין ול"אחד" את זכות ההחזקה שלה עם זו של רפיק דינה להידחות.

תוצאות והוצאות הבקשה הראשונית מטעם רפיק וג'ינאן למתן הצווים – נדחית.

ראה לענין זה תא (חי') 354-07 עיזבון המנוחים ל.א. נ' איילון חברה לביטוח, פורסם 12.10.09, שם קבע כב' הש' עמית כדלקמן: "המקרה דנן הוא חריג וטרגי במיוחד, מאחר ששני ההורים נהרגו, כך שבעקבות התאונה, נותרו הקטינים ללא תא הורי. במקרה מעין זה, ולצורך קביעת הפצוי חלף אבדן שירותי אם ואב, "שוויו" של התא ההורי השלם, הוא יותר מאשר חיבור של שני החצאים במקרה של פטירת אחד מבני הזוג".

שכן אם נבחן את מצבם במועד הפטירה הטבעי הצפוי של הניזוק ביחס למצבם במועד הפטירה המוקדם הלא טבעי, הרי שלאור העובדה שנגרעה מהמנוח הכנסה בשנים האבודות יהיה לו פחות מה להוריש לילדיו.

ראה גם עמ' 15 לפסה"ד שם סיכם בית המשפט את הדברים שנאמרו בענין זה בבית המשפט המחוזי (כב' השופט סולברג): "בית המשפט (המחוזי - א.ה.) ציין לעניין זה כי קיים קושי עיקרוני בתוצאה לפיה הורה יחיד, לאחר שבגרו ילדיו ואינם תלויים בו עוד, ייחשב כרווק חסר תלויים לכל דבר ועניין. תוצאה זו לא תשקף נכונה את המציאות המשפחתית הרווחת בה יש להורים תפקיד גשמי או רוחני גם לגבי צאציהם הבגירים וצאצאי צאצאיהם. ביתם ממשיך לעתים מזומנות להוות מוקד ובסיס לילדים שבגרו ולמשפחה המתרחבת, גם מהיבטים כלכליים. על כן, כך קבע, יתכן ויש מקום לשקול באופן כללי בחיוב את עמדת המערערים ויש להכיר במשק הבית כאילו הוא ממשיך להתקיים גם לאחר שהילדים חדלו להיות תלויים". (עמ' 15 לפסק הדין).

...

"לסיכום: אציע לחברי שלא להרחיב את גבולות הלכת פינץ. כשם שאין ליצור למנוח משפחה רעיונית כך אין להתעלם ממשפחה שהייתה קיימת בעת התאונה". (פיסקה 36 לפסה"ד).

המסקנה מכל האמור לעיל הינה, שגם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעת שלפיה אין לראות בתובעת תלויה במנוחה במועד הפטירה, לא היה במסקנה זו כדי להוביל לפיצוי לפי הלכת "פינץ", ובכל מקרה היה מקום לערוך את החישוב לפי שיטת הידות (בהתאם להלכת סושרד).

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 1,200,000 ₪.

לכתב התביעה, צירף התובע, בין היתר, תעודת פטירה של המנוח, בה צוין, בין היתר, כי היה המנוח היה רווק וכן צורף צו ירושה מיום 19/12/18, בו פורטו יורשי המנוח על פי דין, כולם אחיו, וביניהם התובע, כשחלקו של כל יורש הנו 1/4 .

ביום 23/8/20, הגיש התובע תצהיר מטעמו, בו הצהיר כי המנוח היה רווק ללא צאצאים וכן הבהיר בתצהירו כי הוא מבקש לקבל את חלקו היחסי בלבד מכספי הפיצויים הצבורים אצל הנתבעת, היינו רבע.

"שאירים" לענין זה – בן זוג של העובד בשעת פטירתו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו והוא גר עמו, וילד של העובד שהוא בגדר תלוי במבוטח לענין גימלאות לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ובאין בן-זוג או ילדים כאמור – ילדים והורים שעיקר פרנסתם היתה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים-עשר חודש לפני פטירתו וכל פרנסתם היתה על הנפטר.

...

בנסיבות העניין, ולאור המפורט בצו הירושה אשר הונח לפניי, לפיו יורשיו של המנוח הינם ארבעת אחיו אשר פורטו, ביניהם התובע, כשחלקו היחסי של כל אחד מהם בעיזבון המנוח הינו רבע (1/4), הנני מורה לנתבעת לשחרר לזכות התובע את כספי פיצויי הפיטורים שנצברו לזכות המנוח בחשבונותיו אצלה, וזאת לפי חלקו של התובע בעיזבון כמפורט בצו הירושה, היינו רבע (1/4).