יצירת יחסי השליחות במעשה או במחדל

כך, ברע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קפלנסקי, פ''ד סב(3) 373, 389-388 (2007) נקבע: "התוצאה היא אם כן שמחוץ לסימן ו' לחוק יבחנו יחסי המשולש מבוטח-סוכן ביטוח-מבטח כמקרה פרטי של דיני השליחות הכלליים, וזאת כאשר לדינים אלו בהקשר זה תנתן פרשנות הבאה להגן על המבוטח... קיימים מצבים בהם לא תהיה הרשאה מפורשת לשליחות ועדיין יוכרו יחסי שליחות בין שני גורמים. כך היא למשל השליחות הנחזית, לפיה נוצרת השליחות מכוח היתנהגות השולח כלפי הצד השלישי. לפיכך, כל מצג של השולח, במעשה או במחדל, ממנו רשאי להסיק הצד השלישי על קיומה של הרשאה מצדו של השולח לפעולותיו של השלוח, יש בו כדי לחייב את השולח ביחסיו עם הצד השלישי, אלא אם הצד השלישי ידע או חייב היה לדעת כאדם סביר על העדר הרשאה של השלוח (אליאס, בעמ' 502-503). מוסד השליחות הנחזית חשוב במיוחד כאשר אנו באים להגן על המבוטח, שכן במקרים בהם יצרה חברת הביטוח מצג כלפי המבוטח שסוכן הביטוח פועל בהרשאתה, תחויב חברת הביטוח כלפי המבוטח בגין פעולותיו של הסוכן. לצורך בחינת קיומה של השליחות הנחזית בין סוכן הביטוח למבטח, ובחינת הסייג הקבוע בנוגע לקיומה, יהיה צורך להביא בחשבון את פערי המידע ופערי העוצמה בין חברת הביטוח לבין המבוטח. אינדיקאציות אפשריות לקיומה של שליחות נחזית יכולות להיות עבודתו של הסוכן במשרד המבטח; טופסי הקבלות בהן עושה שימוש הסוכן הנושאים את שם חברת הביטוח וסמליה; עיקר עבודת הסוכן הנה עבור המבטח ורק במקרים נדירים עבור מבטחים אחרים; העידר הבחנה בין סוכן הביטוח לבין עובדים אחרים של חברת הביטוח...". וראו גם, ע"א 391/77 דדש נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, לב(3) 649 (1978); ידידיה צ' שטרן, "על מעמדו המשפטי של סוכן הביטוח: יחסי סוכן ומבטח" מחקרי משפט י 93, 99-98 (1993)).

...

בנוסף, בסופו של דבר לא היה צורך להידרש לחוות-הדעת הרפואית מטעם התובע, והגשתה הובילה לנשיאה של הוצאות נוספות מצד מנורה שנאלצה להגיש חוות-דעת נגדית.

סוף דבר אשר על כן: (א) התביעה נגד מנורה מתקבלת, במובן זה שהתובע זכאי מידי חודש בחודשו בתקופה שבה הכירה מנורה בזכאותו לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, לתשלום ההפרש בין שיעור תגמולי הביטוח שננקב בהצעת הביטוח (2,500 ש"ח), לאחר שיערוך, לבין שיעור תגמולי הביטוח ששולם בפועל, בניכוי אשם תורם בשיעור 25%.

(ו) התביעה נגד שחם נדחית ללא צו להוצאות.

ב ראו גם דברי כבוד השופט גרוניס, כתוראו אז) בשבתו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בה"פ 30/90 עוף הנגב בע"מ נ' עו"ד קירש: "אדם המתמנה ככונס לנכסיה של חברה משמש כפקיד בית המשפט (officer Of the court),ועליו לפעול בהתאם להוראותיו ורואים אותו כנאמן לטובת החברה והנושים המובטחים. הכלל באנגליה הוא, כי באותם מקרים, בהם נעשה מינויו של הכונס על ידי הנושה המובטח בלא פנייה לבית המשפט, פועל המתמנה כשלוחו של הממנה, לעומת זאת, כשבית המשפט ממנה כונס נכסים לתפקיד אין הוא שלוחו של הנושה המובטח שהגיש את הבקשה לאכיפת השיעבוד לבית המשפט". יתרה מכך, חיוב זוכה במעשיו או מחדליו של כונס הנכסים, אף אם שימש קודם למינוי כבא כוחו, מכוח יחסי שליחות, ייצור מצב אבסורדי, באשר מרגע שהתמנה בא כוח הזוכה ככונס נכסים, הזוכה אינו שולט עוד בפעולותיו, והכונס, בפעולותיו, אינו משרת ישירות את האינטרסים של הזוכה, וכמובן שאינו פועל כשלוח של הזוכה.

...

שיעור הפיצוי משהגעתי למסקנה כי במקרה עסקינן לא היה מקום לפתיחת תיקי הוצאה לפועל, שכן בפתיחתם הפר הבנק חובת תום הלב המוטל עליו, על האחרון לפצות את התובע בנזק שנגרם מפתיחתם.

יחד עם זאת, משלא הגעתי למסקנה כי פתיחת הליכי ההוצאה לפועל ותפיסת הרכב, הינם בבחינת הוצאת לשון הרע של התובע, איני פוסקת לאחרון סכום בגין ראש נזק זה. כן, ומשלא הוכחה אחריותו של הבנק לנזקים הנטענים ברכבו של התובע, איני פוסקת כל פיצוי בגין ראש נזק זה. כן אין לחייב את הנתבע בהפסד שכר והצאות התובע, טענה שנטענה בעלמה ע"י התובע ולא נתמכה בראיות כלשהן.

סוף דבר לאור האמור, אני מקבלת את התביעה, באופן חלקי, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע, הסך של 36,190 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (28/05/2012) ועד היום, בצירוף הוצאות ואגרת משפט ע"ס 3,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 5,500 ₪.

קיומה של שליחות – האומנם? הגם שקבענו לעיל כי בן דור הוא זה אשר חתם, קרוב לוודאי, על הסכם הנאמנות – אין בעובדה זו כדי ללמד, מינה וביה, על קיומה של הרשאה מטעם הנתבעת לבן דור לחתום בשמה על ההסכם שכן, הלכה היא, כי קשר הנישואין, כשלעצמו, איננו יוצר יחסי שליחות בין בני הזוג כלפי צדדים שלישיים [ראו: ע"א 409/79 טורר נ' רג'ואן, פ"ד ל"ה(1) 458].

ההיתנהגות יכול ותבוא לידי ביטוי במעשה או מחדל.

...

הפועל היוצא מהאמור הוא, כי אף אם היינו מניחים – מה שאינו – כי בן דור פעל בהרשאתה של הנתבעת, הרי שגם אז דין התביעה להידחות בהיעדרו של הסכם מחייב למכירת המקרקעין לתובע, או למי מטעמו.

סבורני כי ב"כ הנתבעים גילו פנים שלא כהלכה לעניין הוראת סעיף 12.

התוצאה סוף דבר, לאור האמור והמפורט לעיל התוצאה הינה כדלקמן – א. התביעה נדחית.

בהקשר זה צוין, כי טענת המשיב באשר לדברים שנאמרו בפגישה שהתקיימה ביום 6.6.12 בישראל, נותנת מענה "לענין מיקומו של המעשה או המחדל לצרכי תקנה 500(7)". נוכח מסקנה זו, הושארו השאלה "האם ניתן לומר כי בקשה לצוו כנוס היא 'סעד אחר' שעותר לו המבקש (הבנק) בשל הפרת ההסכם או האם ניתן לומר כי מדובר בתובענה 'לעשות בו [בחוזה] על דרך אחרת'", בזיקה לתקנה 500(4) לתקנות, בצריך עיון.

עניינו של הנדבך השלישי בבקשה בטענה, כי הסמכתו של תורג'מן לנהל משא ומתן לא יצרה יחסי שליחות, וממילא הלה לא יכול היה לחייב את המבקש וליצור בשמו מעשה פשיטת רגל.

...

]א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת צ'רניאק) מיום 18.3.13 בע"ר 45985-02-13, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה רשמת של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת אברהמי) מיום 3.2.13 שניתנה בגדר פש"ר 56535-07-12.

בהקשר זה צוין, כי טענת המשיב באשר לדברים שנאמרו בפגישה שהתקיימה ביום 6.6.12 בישראל, נותנת מענה "לענין מיקומו של המעשה או המחדל לצרכי תקנה 500(7)". נוכח מסקנה זו, הושארו השאלה "האם ניתן לומר כי בקשה לצו כינוס היא 'סעד אחר' שעותר לו המבקש (הבנק) בשל הפרת ההסכם או האם ניתן לומר כי מדובר בתובענה 'לעשות בו [בחוזה] על דרך אחרת'", בזיקה לתקנה 500(4) לתקנות, בצריך עיון.

מכל מקום סבורני אף אנכי, כי המחלוקות בין הצדדים בדבר קבילות האמירות שיוחסו לתורג'מן (שתתבררנה במהלך הדיון בבקשת פשיטת הרגל) אינן גורעות מן הקביעה בדבר קיומה של "שאלה רצינית שיש לדון בה", במובן זה שאין מדובר בתביעה טורדנית או בתביעת סרק.

שורת הצדק מתקשה להלום תוצאה כגון דא. כללם של דברים נוכח האמור מעלה, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור.

משאלה פני הדברים, סבורני כי מדובר במקרה המצדיק, במובהק, הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה (ראו רע"א 1715/13 ש.ע.ר חברה להשקעות בע"מ נ' שיפר (20.3.2013); רע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט (23.4.13)).

" (עמ' 590) בהתבסס על קביעות ומסקנות אלה – מסכם בית הדין קמא את הדיון בעיניין סעיף הפטור דנן, כדלהלן (בעמ' 591): "לסיכום, הסעיף (סעיף 34 – י"א) בנוסחו הנוכחי מעניק פטור גורף לבנק בגין נזקים העשויים להגרם ללקוחות על-ידי מעשה או מחדל של הקורספונדנט. תניה זו מתיימרת לפטור את הבנק מאחריות שהייתה מוטלת עליו על-פי דין באותם מקרים בהם היחסים בין הבנק לבין הקורספונדנט הינם יחסי שולח-שלוח (ולא יחסי מזמין-קבלן עצמאי) ובכך היא מקימה חזקת קפוח. חזקת קפוח זו לא נסתרה על-ידי הבנק, במקרים בהם מדובר בלקוחות צרכניים, וגם לגבי לקוחות מסחריים – במקום בו נפל פגם גם בהתנהגותו של הבנק.

זאת, כלשון בית הדין קמא "משום שבדרך כלל הסניף שבו מנהל הלקוח את עיסוקיו נמצא בעיר מגוריו או במקום ניהול עיסוקיו, הנו מקום יצירת ההיתחייבות של הלקוח, המקום שנועד לקיום ההיתחייבות או מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים, כאמור בסעיפים קטנים 1, 2, 3 ו-5 לתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי". לאור זאת, נקבע כי תנית השיפוט הנה סבירה וממילא אינה תנאי מקפח, כי חלה לענין זה ההלכה שנפסקה ברע"א 188/02 הנ"ל, וכי תיקון נוסחו של סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים אין בו כדי לשנות ממסקנה זו. היועץ המשפטי לממשלה מערער על פסיקתו זו של בית הדין.

...

לסיכום, אנו מקבלים את ערעור הבנק (לענין סעיף 43 לחוזה) בחלקו, קובעים כי הסיפא לסעיף זה במלים "והם מוותרים על הזכות לטעון התיישנות לגבי כל שטר כנ"ל" מהווה תנאי מקפח ומורים על ביטולה.

סוף דבר על הבנק לתקן תוך 60 ימים את נוסח החוזה "התנאים הכלליים לניהול חשבונות/פקדונות" בהתאם לקבוע בפסק דין זה ובפסק הדין קמא, ככל שהוראותיו לא שונו בפסק דין זה וזאת לעניין התקשרויות חדשות.

כמו כן אנו קובעים, כי פסק דין זה ייכנס לתוקפו ביום נתינתו והוא יחול, בתחולה אקטיבית, גם ביחס לחוזים שנכרתו לפני אותו המועד וכן ביחס לחוזים בנוסח הקודם כל עוד לא הוכנס לשימוש נוסח החוזה החדש כאמור לעיל.