יסודות למבנה בית מדרש במגרש לבנייני ציבור

ג) משעזב בית משפט השלום את משכנו והופסק השימוש של עובדי בית המשפט ברחבה, נמסר למיתב, כי עובדי בית המשפט לא ישובו להשתמש במבנה, ונמסר, כי מבנה בית המשפט ייהרס ובמקומו ייבנה פרויקט אזרחי למגורים ולמבנה ציבור.

ו) מיתב סיכמה את מחאתה נגד מדינת ישראל בנוגע לרחבת העפר בסעיף 58 לתביעתה שנוסחו כדלקמן: "יודגש, כי גם אם מדינת ישראל היתה מבקשת היום להעניק לנתבעת את כל זכויותיה במיגרש, גם אז הדבר צריך להיעשות על ידה בהגינות, בסגירות, ביושר ובתום לב. לא יעלה על הדעת להפקיר את כל עובדי התובעת שהשתמשו במיגרש שנתיים, באופן בלעדי, ולחייב אותם לתור אחר מקומות חניה אחרים ברחבי העיר, דבר שייאלץ אותם לשים כסף במדחנים כל שעתיים, לנתבעת לעומת זאת, אין צורך ב-31 מקומות חניה במיגרש, נוסף על 11 החניות שהוקצו לה עבור השופטים בחזית מבנה בית המשפט, גם אם היא מבקשת להעניק חנייה לכל פקידיה." 5.

טענה זו לא נתמכת בלשון ההסכם – היא מנוגדת ללשון ההסכם! י) כמו כן טען מר מילוא, כי מאחר שהמבנה של מיתב הוא אגף אחד משניים בבניין המצוי על המקרעין, הרי שעל פי הוראות פרק ו' 1 לחוק המקרקעין, מדובר בשני אגפים בבנין אחד היכולים להירשם כבית משותף ו/או כאגפים בבית משותף.

ראה לעניין זה: ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים פד"י לט (2) 337, ע"א 602/84 ריבוא נ' גל פד"י לט (3) 693, ע"א 32/77 טבויצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש החסידים פד"י לא (3) 210 (להלן: "עניין טבויצקי"), ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו פד"י לא (3) 433.

בספרו של א' איזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין (מהדורה ראשונה) תשנ"ו-1995, חלק שני, בעמ' 139 נכתב: "מקובל להתייחס לזכות שבעל מקרקעין מעניק לאחר להשתמש במקרקעין ללא זכות חזקה, או אף עם זכות חזקה, אולם ללא כוונה להעניק לו זכות קניינית, כאל זכות רשיון או רשות, ובעל הרשיון מכונה גם 'בר רשות'". ונקבע בענין טבויצקי בעמ' 214: "..

...

לסיכום: למדינת ישראל הזכות לדרוש פינוי וסילוק יד כאשר מדובר במתן רשות לעשות שימוש במקרקעין ללא תמורה.

אין חולק על כך, שהמסמך לא צורף!), ממילא אינני מסתמכת על מסמך זה. לאור האמור לעיל ובהעדר כל זכות למיתב ברחבת העפר, יש לקבל את תביעת מדינת ישראל לפינוי וסילוק יד. אשר על כן, יש להורות כדלקמן: א) תובענת מיתב (ת.א. 12196-02-10), דינה להדחות, ותובענת מדינת ישראל (ת.א. 17207-03-10), דינה להתקבל.

אולם בהיתחשב בכך שפסיקת הוצאות הולמות על מיתב תבוא על חשבון הציבור בסופו של דבר, אני מורה, כי מיתב תישא בהוצאות מדינת ישראל ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

בית-משפט קמא תיאר את השתלשלות הענינים כדלהלן: "הדחיפה להקמת הבנין על מגרשו של נסים אליהו מזרחי לא באה מצידו של בעל המיגרש. הדחיפה באה מיזמתה של מפקדת ראש הג"א, שבמחצית השניה של שנת 1966 הגיעה למסקנה, כי יש לחדש ולהקים מקלטים ציבוריים בטבריה ובאזור.

את התכנית של הבנין שהיה אמור להיות מוקם על מגרשו של נסים אליהו מזרחי לרבות המקלט הצבורי התת-קרקעי הנידון, חישב, ערך ותכנן הנתבע ישעיהו אייל, האדריכל.

בשל חשיפה זאת והעמקת החפירה במיגרש, אף לעומק רב יותר מזה של יסודות הבית, ללא אמצעי בטיחות נאותים כלשהם (כגון דיפון, כלונסאות וכדו'), היתמוטט הבית בבקרו של יום ו', 3.3.1967, שלושה אנשים נהרגו, אחד נפגע פגישות קשות ונגרם נזק רב לרכוש.

לענין המשיבים מס' 15 ו-16 (קליגר וברוש), שחפרו במיגרש לפי הוראות הקבלנים והנחיותיהם ויצרו סכנת מפולת, אומר בית-המשפט: "למצב דברים זה אחראי קודם כל וראשית לכל מבצע הבניה, הקבלן הראשי-קרי: השותפות. מר גרוס אומר בעדותו: 'ברור שאותו הקבלן שצריך להקים את המבנה צריך לעשות את כל הבדיקות-לרבות בדיקות הקרקע-כדי שיוכל להתאים את שיטת הביצוע שלו למקום-לאחר-בו עליו להקים את המבנה' ובהמשך דבריו מוסיף מר גרוס:

...

כן מועלים טעמי ערעור שענינם סכום הפיצויים שנפסק, אך בנושא זה החלטנו ביום 6.6.77 על החזרת הדיון לבית-משפט קמא, בכפיפות למה שנאמר בהחלטתנו האמורה.

המדובר כאן על הנסיבות המיוחדות שנוצרו במקרה דנן ותו לא. סיכומו של דבר, לא ראינו לסטות בנקודה זו מקביעותיה של הערכאה הראשונה וממסקנותיה.

אך מכאן עדיין רחוקה המסקנה שהיה למדינה יד בבצוע עבודות החפירה והבניה, עד כי ניתן יהיה לתלות בה את הקולר לליקויים בצורת ביצוע העבודה במידה זו או אחרת.

לטענת התובעת, היא מחזיקה כדין במבנים המצויים בחלקות 63 ו-64 בגוש 13052 (להלן "מגרש התובעת" או "המקרקעין").

במבנים אלה מפעילה התובעת מוסדות חינוך וגני ילדים, סדנאות, פעילויות והרצאות לרווחתם של ציבור התושבים.

הנתבעת מפעילה מדרשה לבנות.

משה אלקיים, מורה, מצהיר אף הוא (בת/7), כי עבודות הבניה במיגרש הנתבעת החלו ב-2002 וכתוצאה מהן נגרמו הנזקים: עקירת הגדר והשער, הרס הגינון והדשא, וכן בדבר השלכת העפר ופסולת ביניין בחצר התובעת.

מי שהתחיל בבניית היסודות היה חיים גבאי.

מחקירתו הנגדית עלה, כי חומרי ביניין הובאו על ידו במשאיות לצורך בניית השלד אך אלה, לגירסתו, הגיעו מחוץ לשטח בית הספר.

...

לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעים יחדיו ולחוד לשלם לתובעת בגין נזק לרכוש סך 5,000 ₪, ולתובע בגין התאונה סך 62,500 ₪, בצרוף הוצאות משפט יחסיות לסכום זה ושכ"ט עו"ד בסך 12,600 ₪ בצירוף מע"מ. ההודעה לצד ג'.

מנגד, אינני מקבלת את גירסתו של גבאי, לפיה כל הפסולת, נותרה רק מבניית קיר האבן, כי הוא ניהל את עבודתו ללא רבב, וכי בתקופת עבודתו לא נגרמו נזקים כלשהם לתובעת, ולא הגיעה לשטחה כל פסולת.

הואיל ועבודות הבנייה הסתיימו זה מכבר, אין עוד רלוונטיות לצווי המניעה שנתבקשו, והתביעה לסעדים אלה נדחית.

מגרש זה (להלן: "מבנה חן") נמצא בתחום "איזור לשימור" ונחשב ל"אזור מגורים מיוחד א" על פי תוכנית בניין עיר מפורטת מספר 2277 "שכונת נווה צדק-שבזי" (להלן: "התוכנית" או "התב"ע").

הטענה היא שהבקשה להיתר שחן הגישו היא לבניה המשלבת יסודות עיצוביים שחוטאים לעקרונות הקבועים---------------1 "גבלית" – חלק מבניין הבולט מקירו החיצוני של הבניין [ראו תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) תש"ל – 1970).

אין לכך אח ורע בכל השכונה ומכאן חריגותו ביחס לנוף הכללי (הדוגמאות שהציגה אדריכלית העיר לבית המשפט, להוכחת שימוש בזכוכית, הן של מבני ציבור ולא של מבנים פרטיים).

התאמה לחזיתות בניינים סמוכים-דרישת ההתאמה לחזיתות בניינים סמוכים קבועה בסעיף 10.2.13 לתב"ע. ביניין חן כולל שתי חזיתות: האחת לרחוב רוקח והשניה לרחוב אמזלג, ומצוי בין בית העותרים לבית הכנסת "מראית הסולם" שהוא מבנה לשימור המאופיין בבניה "של עשירים" וחריג בעיצובו לאזור.

...

על כן אני קובע שההבנה של הוועדה המקומית את הוראות התוכנית היא ההבנה הנכונה.

התוצאה התוצאה היא שהעתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיבים הוצאות כדלקמן: לוועדה המקומית-25,000 ש"ח. לעמיר חן ולוטס חן שניהם יחדיו סך 50,000 ש"ח. ניתן היום כ"ז בשבט, תשס"ז (15/02/2007) בהיעדר הצדדים.

המשיבה, כך לדברי המבקשת הנה עמותה מפרת חוק, אשר בית המדרש שלה מצוי במבנה סמוך.

עבודות הבנייה והחפירה מתבצעות בסמוך לבניין בו מתגוררת המבקשת ומסבות נזק עצום ליסודות הבניין וגורמות לרעידות בקירות עד כדי חשש מפני קריסה.

בבוקר הדיון, קרי ביום 27 בספטמבר 2023, הגישה המשיבה תשובה תמציתית לבקשה ללא תצהיר, ובמהותה נטען, כי מדובר בתביעה שבמהותה הנה תביעה מינהלית; כי עוד טרם הגשת הבקשה הוצא צו הריסה מנהלי ביחס לבנייה ואילו המשיבה הגישה בקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט לעניינים מנהליים ובית המשפט הורה לועדה למסור את תגובתה; אין זה מידתי, כי המשיבה תתמודד בשתי ערכאות; מבחינת מאזן הנוחות, מדובר בבנייה קלה ופריקה שנעשתה לצורכי תפילה- בכל מקרה מדובר בנזק שניתן לפצוי כספי; אין המדובר בבנייה תעשייתית או מסחרית הגורמת למבקשת מיטרד חמור ונזק ממשי; מדובר בהמשך ישיר לבית הכנסת הקיים במיגרש הצפוני והוא נידרש כמדי שנה בשל מצוקת מקום ועל מנת להבטיח מקום תפילה לבאי בית הכנסת; מדובר בצורך צבורי אקוטי של כלל תושבי השכונה- המבקשת היא המתנגדת היחידה לכך מכל תושבי השכונה.

מהמסמכים שצירפה המבקשת לתיק, לרבות תמונות שצורפו לבקשת בזיון בית המשפט שהוגשה ביום 26 בספטמבר 2023 ואף מתגובת המשיבה שהוגשה ביום 27 בספטמבר 2023 עולה, כי העבודות התקדמו (לכאורה חרף מתן הצוו) ובשטח הצבורי הוקם במהלך חודש ספטמבר 2023 מבנה גדול.

ראו למשל עע"מ 5083/05 אלעד סויסה נ' עריית בני ברק ואח' (23.1.2008): "אשר לטענה בדבר הישתלטות העמותה על שטח צבורי פתוח מסביב לבנין, נרשמה הצהרת המשיבים כי העמותה לא תיתפוס חזקה בלעדית בשטח הצבורי הגובל בבית הכנסת, והיא תשלים את עבודות הפיתוח בשטח הצבורי הפתוח על פי הסכם עם העיריה ובהתאם לתכניות שתכין העיריה, והדבר יכלול גינה צבורי". בפסק הדין המדובר, לא היה מוכן בית המשפט העליון להסתפק בהצהרה זו של המשיבה והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי.

...

סוף דבר: הבקשה מתקבלת בזאת באופן שבו הצו הארעי יעמוד בתוקף עד הכרעה בהליך העיקרי.

כמו כן, אני מורה למשיבה לפרק, להרוס ולפנות את המבנה הלא חוקי שנבנה על ידה (שנראה בתמונות, בסעיף 66 לעיל לרבות האוהל שלצדו, והוא גם מושא צו ההריסה המינהלי), זאת עד ליום 19 באוקטובר 2023.

בנוסף, אני מחייב את המשיבה לשאת בהוצאות המבקשת בסך של 2,500 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.