יסוד נפשי בסעיף 326 לביטוח לאומי

על רקע האמור, ולנוכח הוראות סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי, בחודש ספטמבר 2016 הפסיק המל"ל תשלום גמלת שירותים מיוחדים לתובע, וביום 8/11/16 נימסרה לתובע הודעה לפיה תשלום הגימלה יושהה עד לסיום ההליך הפלילי.

למיטב הבנתנו, בעת שהתובע הועמד לדין בגין העבירה נשוא ענייננו, לא התבצעה בעיניינו הערכה פסיכיאטרית, וזאת על אף שלא ברור אם היה יסוד להניח כי מצבו הנפשי השתפר, ואם היה במצב דעת אשר איפשר מודעות ליסודות הפיסיים של העבירה לטיב ההיתנהגות ולנסיבות ביצוע העבירה.

בהקשר זה יש להזכיר את הוראת סעיף 34 ח לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 אשר קובעת כדלקמן: על רקע האמור יש להזכיר את תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי ושל גמלת השר"מ, אשר נועדו לאפשר לנכים הקשים ביותר חיים בצלם אנוש ובכבוד, ויש לפרשם ולסייגם ברוח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו אשר מורינו כי אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנידרש.

...

אשר לטענות התובע לעניין טביעות הנעל שנמצאו במשרד (הטביעות נמצאו על גבי ניירות שהיו על הרצפה בסמוך לכספת) יש להבהיר כי אמנם חלק מטביעות הנעל לא הובילו למסקנה חד משמעית ואולם טביעות נעל אחרות שהיו שלמות יותר הובילו לממצא מרשיע מובהק כנגד התובע.

לנוכח האמור לעיל אנו סבורים כי בכל הנוגע ליסוד הפיזי (האקטוס ריאוס) של עבירות, הוכח מעל לספק סביר כי התובע היה מעורב בעבירה של התפרצות לבניין (שאיננו בניין מגורים) וכי קשר עם אופיר שמואל קשר לביצוע פשע.

בהקשר זה יש להזכיר את הוראת סעיף 34 ח לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 אשר קובעת כדלקמן: על רקע האמור יש להזכיר את תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי ושל גמלת השר"מ, אשר נועדו לאפשר לנכים הקשים ביותר חיים בצלם אנוש ובכבוד, ויש לפרשם ולסייגם ברוח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר מורינו כי אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

על רקע האמור, ולנוכח הוראות סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי, בחודש ספטמבר 2016 הפסיק המל"ל תשלום גמלת שירותים מיוחדים לתובע, וביום 8.11.2016 נימסרה לתובע הודעה לפיה תשלום הגימלה יושהה עד לסיום ההליך הפלילי.

לצד זאת, אשר ליסוד הנפשי, ועל רקע מסמכים רפואיים שהוגשו לתיק בדבר מצבו הנפשי של התובע ערב הארוע, נקבע כי ככל שיתברר כי בשל מצבו הנפשי, בעת ביצוע העבירה דנן התובע לא היה אחראי למעשיו (באופן מלא או חלקי), הרי שאין כל הצדקה לשלול ממנו את הזכאות לגימלת שר"מ (באופן מלא או חלקי), בגין מעשים שאפשר שלא היו בשליטתו או שיש מקום להכיר באחריותו המופחתת בגינם.

לענייננו יפים אף הדברים שנאמרו מפי כב' הנשיא פליטמן (כתוארו דאז) בדעת הרוב בעב"ל (ארצי) 22146-08-14 המוסד לביטוח לאומי - צפריר (פורסם בנבו, 18.2.2016), אשר עסק בנפגעי עבודה: "תכלית החוק איננה להגן על מבצעי עבירות ופורעי חוק מפני הסיכונים בבצוע עבירות על החוק. מדובר בחוק סוצאלי שלא נועד לחול על תאונות עבודה שנגרמו על ידי מבצעי עבירות הפועלים נגד החברה [עב"ל (ארצי) 1237/04 המוסד לביטוח לאומי – שמעון סוויסה (6.1.05)]. לא נכון ולא ראוי להכיר בעבירה הפלילית אותה בחר המשיב לבצע בזמן עבודתו, ובה הורשע על פי הודאתו, כקשורה לעבודתו. בעיניין זה מקובלת עלינו קביעת בית הדין האיזורי לפיה מי שבוחר להיות מעורב במעשי עבריינות נוטל על עצמו סיכונים מסוגים שונים ובכלל זה את הסיכון שלא יהיה מבוטח למקרה שתיגרם לו פגיעה תוך כדי ועקב ביצוע העבירה". לצד זאת, כב' השופטת גליקסמן הסתייגה מעמדה זו בקובעה כי "אין מקום לקביעה גורפת כי בכל מקרה ובכל הנסיבות בהן התאונה התרחשה עקב מעורבותו של המבוטח בעבירה פלילית ובנגזר ממנה, כגון דיון בבית המשפט בקשר לעבירה הפלילית, אין להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה, ויש לשקול כל מקרה לגופו על פי מכלול הנסיבות, לרבות מהות העבירה, חומרתה והקשר בין העבירה לבין עבודתו של המבוטח". כמו כן כב' השופטת רות, שהצטרפה אליה, קבעה אף היא כי "אין מקום לקביעה גורפת לפיה, בכל מקרה שבו מדובר בתאונה הכרוכה במעורבות המבוטח בעבירה פלילית לא יהיה מקום להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה. זאת, בלא ליתן את הדעת למכלול הנסיבות ולשיקולים של מידתיות ובכלל אלה: חומרת העבירה שבה הורשע המבוטח, סוג ומידת המעורבות של המבוטח באותה עבירה, הקשר הסיבתי שבין עצם ביצוע העבירה לבין התאונה כפי שהתרחשה ועוצמתו, ושיקולים נוספים שנשקלו לזכות המבוטח במסגרת גזר הדין, לרבות אלה שנשקלו במקרה הנוכחי". מן הכלל אל הפרט בפסק הדין החלקי מיום 5.5.2019 קבענו כאמור, כי ככל שיתברר כי בשל מצבו הנפשי, בעת ביצוע העבירה דנן התובע לא היה אחראי למעשיו (באופן מלא או חלקי), הרי שאין כל הצדקה לשלול ממנו את הזכאות לגימלת שר"מ (באופן מלא או חלקי), בגין מעשים שאפשר שלא היו בשליטתו או שיש מקום להכיר באחריותו המופחתת בגינם.

...

לענייננו יפים אף הדברים שנאמרו מפי כב' הנשיא פליטמן (כתוארו דאז) בדעת הרוב בעב"ל (ארצי) 22146-08-14 המוסד לביטוח לאומי - צפריר (פורסם בנבו, 18.2.2016), אשר עסק בנפגעי עבודה: "תכלית החוק איננה להגן על מבצעי עבירות ופורעי חוק מפני הסיכונים בביצוע עבירות על החוק. מדובר בחוק סוציאלי שלא נועד לחול על תאונות עבודה שנגרמו על ידי מבצעי עבירות הפועלים נגד החברה [עב"ל (ארצי) 1237/04 המוסד לביטוח לאומי – שמעון סויסה (6.1.05)]. לא נכון ולא ראוי להכיר בעבירה הפלילית אותה בחר המשיב לבצע בזמן עבודתו, ובה הורשע על פי הודאתו, כקשורה לעבודתו. בעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי לפיה מי שבוחר להיות מעורב במעשי עבריינות נוטל על עצמו סיכונים מסוגים שונים ובכלל זה את הסיכון שלא יהיה מבוטח למקרה שתגרם לו פגיעה תוך כדי ועקב ביצוע העבירה". לצד זאת, כב' השופטת גליקסמן הסתייגה מעמדה זו בקובעה כי "אין מקום לקביעה גורפת כי בכל מקרה ובכל הנסיבות בהן התאונה התרחשה עקב מעורבותו של המבוטח בעבירה פלילית ובנגזר ממנה, כגון דיון בבית המשפט בקשר לעבירה הפלילית, אין להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה, ויש לשקול כל מקרה לגופו על פי מכלול הנסיבות, לרבות מהות העבירה, חומרתה והקשר בין העבירה לבין עבודתו של המבוטח". כמו כן כב' השופטת רות, שהצטרפה אליה, קבעה אף היא כי "אין מקום לקביעה גורפת לפיה, בכל מקרה שבו מדובר בתאונה הכרוכה במעורבות המבוטח בעבירה פלילית לא יהיה מקום להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה. זאת, בלא ליתן את הדעת למכלול הנסיבות ולשיקולים של מידתיות ובכלל אלה: חומרת העבירה שבה הורשע המבוטח, סוג ומידת המעורבות של המבוטח באותה עבירה, הקשר הסיבתי שבין עצם ביצוע העבירה לבין התאונה כפי שהתרחשה ועוצמתו, ושיקולים נוספים שנשקלו לזכות המבוטח במסגרת גזר הדין, לרבות אלה שנשקלו במקרה הנוכחי". מן הכלל אל הפרט בפסק הדין החלקי מיום 5.5.2019 קבענו כאמור, כי ככל שיתברר כי בשל מצבו הנפשי, בעת ביצוע העבירה דנן התובע לא היה אחראי למעשיו (באופן מלא או חלקי), הרי שאין כל הצדקה לשלול ממנו את הזכאות לגמלת שר"מ (באופן מלא או חלקי), בגין מעשים שאפשר שלא היו בשליטתו או שיש מקום להכיר באחריותו המופחתת בגינם.

לדידנו, קל וחומר, שמן הראוי היה שאף לעניין דיון בתחולת סעיף 326 לחוק, אשר קובע סנקציה כלכלית שהינה בעלת אופי עונשי, ובהתאם לתכלית הסוציאלית של החוק, תינתן הדעת למכלול הנסיבות ולשיקולי מידתיות (ובכלל זה אף לשיקולים שנשקלו לזכות המבוטח במסגרת גזר הדין), בטרם תתקבל החלטה בדבר שלילת גמלה לפי סעיף זה. דא עקא, משהמחוקק לא אמר את דברו, לא הסמיך את פקיד התביעות להפעיל שיקול דעת בעניין ובהיעדר הנחיות באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת המנהלי/מקצועי, לא ניתן להיעתר לתביעת התובע.

די אם אזכיר בהקשר זה את שנאמר בעב"ל 1237/04 המל"ל נ' סוויסה: "קראתי את הערתו של נציג הציבור א' ינאי בעניין הצורך בהגמשת הוראת סעיף 326 לחוק. אני מצטרף להערה זו, אלא שהשגת מטרה זו יכולה להיעשות רק בדרך של חקיקה. אף אני סבור שיש מקום לשקול מחדש את ההסדר הקיים בדבר שלילת גימלה בגלל פשע ולהתאימו למצבים שונים ומשתנים." סוף דבר התביעה נדחית.

משנדחתה תביעתו ע"י המל"ל בטענה שמתקיים הסייג הקבוע בסעיף 326 א' לחוק הביטוח הלאומי פנה העורר לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים.

בעוד שעיקרו של הסייג בסעיף 326 א' חל רק במקרה בו התובע זכות עבר עבירה מסוג פשע[footnoteRef:2], הרי שהסייג בסיפא של ס' 1(3) בחוק תגמולים חל בנוסף לעבירה מסוג פשע, גם על עבירות אחרות בהן מיתקיים יסוד נפשי של "זדון או רשלנות פושעת". [2: סעיף 326א' לחוק הביטוח הלאומי קובע:שלילת גמלה בגלל פשע "(א) חל המקרה המזכה לגימלה, אגב ביצוע או אגב ניסיון לבצע פשע בידי הזכאי לאותה גמלה, או כתוצאה מבצוע או ניסיון כאמור או בקשר עימם, לא תנתן הגימלה – ואם בוצע הפשע מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טירור בידי מי שמכוחו ניתנת גמלה לפי סעיף 62, לפי סימנים ד' או ח', בפרק י"א, לפי סעיף 310 או בידי מי שבעד ילדו ניתנת גמלה לפי סעיף 74 (ב)(1)(א) או (ב), לא תנתן הגימלה לפי אותם הסעיפים". ראו גם דברי ההסבר לחוק (ראה גם הצ"ח 3113, מיום 14/5/2002 ע' 530 והצ"ח 56 מיום 15/11/2004 ע' 23).

...

תביעתו עברה מספר גלגולים ובסיכומו של דבר, בתאריך 19/3/2017 הודיע המשיב כי הכיר באירוע כפעולת איבה אך דחה את תביעת העורר בנימוק שמתקיים הסייג לזכאות כקבוע בסעיף 1(3) סיפא של חוק התגמולים הקובע: "פגיעת איבה" – (1) .

כך אנו דוחים את עמדת העורר (סע' 16 לסיכומיו) כאילו "... לקביעת בית הדין הארצי נפקות ממשית וישירה על החלטת הרשות בעניינו של המערער", וכך אנו דוחים את טענתו (ס' 18 לסיכומים) כאילו בית הדין הארצי לעבודה "...קבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המערער לא ביצע פשע..." כך גם אנו דוחים את טענת העורר (סע' 19 לסיכומים) כאילו "... המשיב לא פעל בהתאם להחלטה שיפוטית מחייבת והתעלם לחלוטין מפסק הדין של בית הדין הארצי, מהווה אף בזיון בית משפט המחייבת הטלת הוצאות". לעניין זה העורר לא טרח להבהיר הכיצד, לטענתו, יכול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה להוות החלטה שיפוטית מחייבת כלפי הרשות המאשרת לפי חוק התגמולים שהיא גוף נפרד ועצמאי? לתהייה זו לא מצאנו מענה בטיעוני העורר.

על רקע הנסיבות שהוכחו ופורטו לעיל, אנו סבורים כי התנהגותו של העורר התנהגות העורר הייתה מתריסה ו'הזמינה צרות' ולא יכול להיות ספק שבמצב דברים כזה התנהגותו של העורר עונה על מצב נפשי של 'פזיזות', בהיותה קלת דעת בנטלו על עצמו סיכון בלתי סביר של ירי לכיוונו.

סוף דבר: אנו סבורים כי החלטת הרשות לדחיית תביעת העורר להכיר בו כנפגע פעולת איבה בדין יסודה, וזאת בהסתמך על הסייג הקבוע בסעיף 1(3) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970.

לפיכך, דין הערר להידחות.

ודוק: בדבּרנו על השפלה, אין אנו מתכוונים לתחושות סובייקטיביות של עלבון וחוסר אונים (דורפמן, בעמ' 115; פינטו, בעמ' 139), כי אם לאמת מידה אובייקטיבית: "הבחנה [...] נושאת עמה מסר משפיל כאשר בבסיסה קיימת הנחה (מודעת או לא-מודעת) שלפיה המובחנים אינם ראויים להיות חברים מלאים בחברה בשל השתייכותם לאותה קבוצה מובחנת [...] הבחנה מסוימת יכולה להשפיל אדם גם אם אי-אפשר לזהות אצלו יסוד נפשי סובייקטיבי של תחושת נחיתות" (שם, בעמ' 132-131).

מפסיקת בתי הדין לעבודה גם ניכר כי הוראות סעיף 326 מיושמות כדבר שבשיגרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כאשר ההכרעה אם בוצעה עבירה שהיא פשע, כמו גם אם בוצעה עבירה שהיא פשע "מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טירור", עומדת למבחן הבקורת השיפוטית על ידי בית הדין לעבודה (ראו למשל: ב"ל (איזורי חי') 2062/08 ח.ז. נ' ביטוח לאומי – סניף חיפה (30.4.2012); ב"ל (איזורי י-ם) 11822/08 ג'מילה נ' בטוח לאומי – סניף ירושלים (24.11.2011); עב"ל (ארצי) 61003-05-12 המוסד לביטוח לאומי נ' זינב (4.11.2012)).

התכלית השנייה, שהוצגה על ידי הכנסת בלבד (וראו בעיניין זה סעיף 75 בעמ' 36 לתשובת משיבי הממשלה), היא "לשלול תמיכה מדינתית כפולה ממי שפגע בסולידריות החברתית, שעומדת בבסיס חוק הביטוח הלאומי" (סעיף 64 לכתב התשובה מטעמה; בתגובה המקדמית נטען כי מטרת ההסדר "להגביל את 'הסולדיריות החברתית' כלפי מי שהורשע בבצוע עבירות בטחון – מי שבקש לפגוע בתושבי המדינה בכללותה והפר את האמנה החברתית העומדת ביסוד המדינה" (שם, סעיף 49)).

...

כשלעצמי, סבורני כי עיון מדוקדק בלשון התיקון מאפשר להעניק מענה פשוט יחסית לקשיים אלה – ולקבוע כי המחוקק מעולם לא העניק לפקידי המוסד לביטוח לאומי שיקול דעת כלשהו בנוגע לקביעת המניע לביצוע העבירה, או זיקתה לפעילות טרור.

לו תישמע דעתי, נדחה, אפוא, את העתירה – בכפוף להבהרה האמורה לגבי הצורך בהכרעה שיפוטית, ושיפוטית בלבד, בשאלות המניע והזיקה.

זאת, כנגד דעתם החולקת של השופט נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט נ' סולברג והשופט ד' מינץ, שלדעתם דינה של העתירה – להידחות.

לו היתה הפרקליטות סבורה כי היסוד הנפשי היה רשלנות היתה מגישה את כתב האישום בהפרת סעיף 304 לחוק העונשין שעניינו גרימת מוות ברשלנות והיא עבירת עוון בלבד, אולם בחרה שלא לעשות כן. ביחס לעניין סויסה טען הנתבע כי נסיבות המקרים אינן דומות, וכי בעיניין סויסה לא דובר על עבירה מסוג פשע ועל כן סעיף 326 אינו רלוואנטי.

בעב"ל (ארצי) מז/15-0 (ארצי) המוסד לביטוח לאומי נ' יעקב אטיאס, פ''ד יח(1) 477, 482 (1987) היתייחס בית הדין הארצי לסמכות פקיד התביעות לקבל החלטות בעניינים הנדונים במקביל בהליך פלילי וקבע: "המחליט והמוציא לפועל הוא פקיד התביעות וסמכותו איננה מוגבלת או מותנית בכך שקיום המעשה הפלילי ייקבע על ידי בית משפט. אין אזכור להאשמה, לכתב אישום, לפסק דין של זכוי או של הרשעה ובעניין זה אינה נופלת סמכותו הבלעדית של פקיד התביעות ... לקבל או לדחות תביעות מסמכותו לידון בתביעות בהן מתעוררות שאלות מכל התחומים, כגון: רפואה, סיבתיות משפטית, דינים פיסקליים, רשלנות (סעיף 38), וכו' ". פקיד התביעות אמנם אינו נידרש להמתין לתוצאותיו של הליך פלילי אך עשויים להיות מקרים בהם המתנה כאמור תהא עניינית ונכונה בהתאם לנסיבות.

...

תמצית טענות הצדדים לטענת התובע, יש לקבל את התביעה, להכיר בנתבע כנפגע עבודה ולדחות את תחולת סעיף 326 לחוק.

לאחר עיון בכלל החומר שבתיק, לרבות כלל טענות הצדדים, עולה המסקנה כי הנתבע פעל כדין כאשר נמנע מלקבל החלטתו עד כה. להלן יפורטו הנימוקים לכך.

סוף דבר התביעה נדחית.