ימי עבודה מינימליים לזכאות לדמי חופשה מלאים לפי החוק

בנסיבות אלו, מקובלת עלינו עמדת המשיבה כי טענת המערער ולפיה היא הסכימה לקחת על עצמה עלות מס שאינה ידועה הנה משוללת הגיון כלכלי או אחר ובהיתחשב בכך שבהיעדר תאום מס, המעסיק מחויב בנכוי שיעור מס של 45%, באופן שמקפיץ את עלות השכר של המערער בשיעור ניכר ובפרט כשכרו של המערער עמד על שכר מינימום.

על פי סעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית את מספר ימי העבודה בכל שנה יש לבחון יחסית למיכסת ימי העבודה המקנה זכאות למלוא המכסה השנתית – 200 ימי עבודה או 240 ימי עבודה, לפי הענין.

...

לא מצאנו כי יש מקום להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בקביעת שיעור ההוצאות.

לאור כל האמור, הערעור בקשר לפסיקת ההוצאות נדחה.

סוף דבר הערעור נדחה ברובו, למעט האמור בסעיף 23 לענין פדיון חופשה.

זאת, גם לא בחודשי החורף, כמפורט להלן: חודש מספר ימי עבודה נובמבר 2015 18 דצמבר 2015 18 ינואר 2016 14 פברואר 2016 19 נובמבר 2016 20 דצמבר 2016 15 ינואר 2017 20 פברואר 2017 19 נובמבר 2017 20 דצמבר 2017 15 ינואר 2018 13 פברואר 2018 14 אמנם בחודשים דצמבר 2017-פברואר 2018 התובע עבד יחסית פחות, אך בכל מקרה לא עבד פחות מ-13 ימי עבודה בחודש.

חופשה שנתית התובע טען כי הרישום בתלושי השכר בנוגע לחופשה השנתית אינו משקף את המציאות, וכי לא שולמו לו דמי חופשה שנתית בתקופת עבודתו.

לפיכך, ובהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, התובע זכאי בשלוש השנים האחרונות לעבודתו ל-36 ימי חופשה נטו, ולפי שכר המינימום (244.62 ₪ ליום בתקופה הרלוואנטית), ובסך הכל התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בסכום של 8,806 ₪.

מחד, הצהיר מנהל העבודה בתצהירו כי: "... התובע קיבל מלוא זכויותיו הכל כמפורט בתלושי השכר."[footnoteRef:20] מאידך, העיד בחקירתו הנגדית, כי דמי ההבראה שולמו "מחוץ לתלושי השכר": "הייתי משלם משכורת ב- 10 לחודש, את ההבראה בסוף שנה, זה במזומן, לא בתלוש."[footnoteRef:21] [20: למשל, סעיף 11 לתצהיר מנהל העבודה.

...

לאור האמור לעיל, הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענת הקיזוז שהעלתה,[footnoteRef:46] ומקובלת עלי טענת התובע לפיה הוא פוטר מעבודתו על ידי הנתבעת.

בהתאם, טענת הקיזוז נדחית.

] סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה הארי.

מכאן, שלא יכול להיות ספק כי העובדת פוטרה וכי אין מדובר בסיום בהסכמה של יחסי העבודה שנבע מרצון העובדת; רביעית, ובהמשך לכך, בהודעה נרשם במפורש כי העובדת מקבלת חודש הודעה מוקדמת לפי חוק, וברי כי לו סיום יחסי העבודה היה ביוזמתה, הרי שהחברה לא הייתה נידרשת לתת לה הודעה מוקדמת לפי חוק; חמישית, לא ניתן לטעמנו לראות בסיכום השיחה מיום 10.7.19 כשיחת שימוע, משלא נימסרה לעובדת הודעה מראש על הכוונה לפטרה.

יתרת הודעה מוקדמת העובדת טוענת כי מאחר שפוטרה ביום 15.7.19 הרי שהייתה זכאית להודעה מוקדמת בת חודש, ומאחר שנתבקשה לחדול מהתייצבותה בעבודה ביום 9.8.19, היא זכאית לשיטתה להפרש הודעה מוקדמת של 6 ימים בסך של 2,568 ₪.

החברה טענה כי שילמה לעובדת את מלוא החופשה המגיעה לזכותה במהלך תקופת עבודתה.

החברה טוענת כי העובדת קיבלה את מלוא התשלום עבור רכיב החגים ואינה זכאית לכל תשלום של הפרשים בגין רכיב זה. לדעתנו, ובשונה מעניין דמי החופשה, כאן אין מקום להכליל את דמי העמלות בדמי החגים, כפי שהסברנו באחת הפרשות (סע"ש 3263-07-13 שחם נ' קסטרו שיווק 1985 (20.1.16, בפסקה 12 לפסק הדין), והדברים יפים אף למקרה שלפנינו: "לכאורה, הרציונל העומד בבסיס זכות העובד לתשלום דמי חגים הנו זהה לרציונל העומס בבסיס הזכות לתשלום דמי חופשה שנתית, שכן גם מטרתם של אלה לאפשר לעובד שעתי לצאת לחופשה מבלי שיפגע בזכרו. אשר על כן נפסק כי בגדר ה'שכר הרגיל' לצורך דמי חופשה, יש להביא בחשבון גם את רכיב העמלות...

על מנת לפצות את אילנית בגין הירידה בשכר כיוון שלא עבד בימי חגים, יש לשלם לה דמי חגים לפי שכר מינימום.

...

בנסיבות אלה, מצאנו כי יש להעדיף את גרסת העובדת המבוססת על תחשיבה כך שאנו קובעים כי העובדת זכאית לסך של 5,435.5 ₪ בגין אי הפרשות מלוא חלק המעסיק לתגמולים.

העובדת ביצעה תחשיבה על בסיס השכר והעמלות בחודש בו שהתה בחופשה, ולא על בסיס ההנחיות המפורטות לעיל, אולם מאחר שהחברה לא הגישה תחשיב נגדי שוכנענו כי מטעמי יעילות יש לקבל את תחשיבה ועל כן מקובל עלינו רכיב תביעתה זה. דמי חגים העובדת טוענת כי בתקופת עבודתה קיבלה תשלום חלקי בגין החג לפי שכר היסוד בלא רכיב העמלות המהוות חלק משכרה הקובע וכי בנסיבות אלה היא זכאית לתשלום דמי חגים בסך של 4,370.55 ₪.

סוף דבר התביעה העיקרית על כל רכיביה – נדחית בזאת.

התביעה שכנגד נגד הנתבעים 2 ו-3 – נדחית בזאת.

כמו כן, תשלם הנתבעת 1 (החברה) לתובעת הוצאות משפט, הן בגין התביעה העיקרית והן בגין התביעה שכנגד, בסך 30,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

דמי הבראה הזכות לדמי הבראה קמה רק בחלוף שנת עבודה מלאה.

פצויי פיטורים משקבענו שתקופת העבודה הרלוואנטית לתביעה זו הנה שבעה חודשים בלבד, דהיינו פחות מהתקופה המינימאלית של שנה שרק לאחריה קמה הזכות לפי חוק לפצויי פיטורים, הרי שאין צורך שנכריע במחלוקת שבין הצדדים לעניין נסיבות סיום העסקה, וגם דין רכיב תביעה זה להדחות.

עם זאת, הנתבעת הודתה כבר בתצהירה (סעיף 13) ובהמשך בסיכומיה כי נותרה חייבת לתובע סך של 602 ₪ בגין נסיעות, ומשכך אנו פוסקים לתובע סך זה. פדיון חופשה התובע טען כי הוא זכאי לדמי חופשה בסך 4,800 ₪, המהוים לשיטתו 4% משכרו לאורך כל תקופת העסקתו.

...

העסקה פוגענית משקבענו כי התובע לא הוכיח שהועסק במשמרות ארוכות ביותר כפי טענתו, הרי שגם דינו של רכיב תביעה זה להידחות.

לאחר בחינת טענות הצדדים לכאן ולכאן, אנו קובעים כי בין אם מדובר היה בהרעת תנאים (כפי טענת התובע) ובין אם לאו (כפי טענת הנתבע) הרי שבכל מקרה היה על התובע ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה המזערי.

סעיפים 21 – 22 לצוו ההרחבה בענף אולמות האירועים קובעים כי ככלל תשלום השעות הנוספות יעשה בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, למעט תשלום שעות נוספות במשמרת לילה, שם התשלום על פי חוק יעשה לאחר 6 שעות עבודה.

נציין כי טענתו של התובע היא כי לא קיבל שכר בהתאם לתלושי השכר אלא כפי שמפורט על ידו בסעיף 51 לסיכומיו, שעה שהפנה אל הדו"חות בכתב יד, עם זאת את תחשיב הפנסיה ערך התובע באופן משוער, לפי משרה מלאה ולפי שכר המינימום הנהוג במשק.

פדיון חופשה טענות הצדדים התובע טען כי הוא זכאי לתשלום דמי חופשה משום שהוא לא יצא לחופשה בתשלום בתקופת עבודתו אצל הנתבעים[footnoteRef:43].

נציין כבר עתה כי לא נעלם מעיננו שככל הנראה חלה טעות קולמוס בכתב התביעה, בה טען כי קיבל את הזכויות המגיעות לו בגין ימי חג במלואם אולם בנגוד לחוק שעות העבודה והמנוחה – טענה שאינה מתיישבת עם השכל הישר במיוחד שיש רכיב תביעה בגין ימי חג וכן משום שטען במסגרת תצהירו ובמסגרת סיכומיו כי לא קיבל את התשלום במלואו[footnoteRef:50].

הנתבעים ציינו כי התובע אינו זכאי לתשלום תמורת חגים יהודיים בהתאם לצוו ההרחבה בענף האולמות האירועים וממילא הוא זכאי לתשלום תמורת החגים בחלוף 3 חודשים מיום תחילת העבודה ורק אם עבד יום לפני החג ויום לאחר החג[footnoteRef:52].

...

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת אופן חלקי כנגד הנתבעת, כך שעליה לשלם לתובע תוך 30 ימים סכומים הבאים: פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העבודה – 5,000 ₪.

נציין ביחס לפיצויי הלנה, כי התרשמנו שבין הצדדים התגלעה מחלוקת כנה ביחס לתקופת העבודה והיקפה, ועל כן מצאנו כי אין מקום לפסוק פיצוי הלנת שכר ברכיבים הרלוונטיים, ויש להסתפק בהפרשי הצמדה וריבית כפי שנפסק.

עת הבאנו בחשבון את התנהלות הצדדים המפורטת בגוף פסק הדין והוצאות הערעור בע"ר 47947-09-20, מצאנו בנסיבות העניין לפסוק לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.