ממקום התאונה פונתה התובעת במסוק למחלקה לטפול נמרץ בבי"ח הדסה עין כרם כשהיא מונשמת באופן מלאכותי.
בנסיבות העניין, סבורני כי אף שבתיעוד של משרד החינוך צוין כי התובעת פרשה לפי סעיף 15 (4) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], שת"ל-1970, המתייחס לעובד שפוטר מסיבה שאיננה מצב בריאותי לקוי (ראו: תעודת עובד ציבור שניתנה ע"י המפקחת גב' ציסמריו, וכן תעודת עובד ציבור שניתנה ע"י מר איתי הדר); ואולם, בשים לב לאופי פגיעתה הקשה ונכותה המשמעותית של התובעת עקב התאונה, ולכך שהפרישה באה סמוך לאחר התאונה, כאשר התובעת לא חזרה כלל לעבודה לאחר התאונה, סביר לקבוע כי פגיעתה הקשה של התובעת בתאונה תרמה תרומה ממשית לפרישתה מעבודתה.
אינני רואה מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד זכויות פנסיה, וזאת משום שכאמור, היא קיבלה פנסיה בשיעור מלא וצמוד למדד, ולא הוכח כי היתה מקבלת פנסיה גבוהה יותר אילו היתה פורשת בגיל הפרישה הרישמי – 67.
עזרת הזולת
בתצהירה מציינת התובעת כי בזמן האישפוז שלה תמכו בה בני משפחתה, בעיקר בעלה, ילדיה ואחיה, בכל פעולות היום יום כולל רחצה, אוכל, הגיינה אישית והיו לה לחברה, וזאת בנוסף לטפול שהיא זכתה לו מצוות בית החולים; עם הזמן היא השתקמה, אך לא חזרה למצב שבו היא היתה לפני התאונה, בריאה ועצמאית לחלוטין; היא חזרה לנהוג כעבור יותר משנה לאחר התאונה; עד אז היא היתה תלויה לחלוטין בהסעות של בעלה; לאחר שחזרה לביתה היא לא יכלה לדאוג למשק הבית, היא נזקקה לעזרת בני המשפחה לפעולות היום יום שהיתה נוהגת לעשות לבדה לפני התאונה; מאז התאונה היא סובלת מכאבי ראש תכופים, היא מתקשה לסובב את הראש, היא מרגישה כאבים בקרסול שמאל ודקירות בברך ימין, נועלת נעליים מיוחדות.
נכויים
אין מחלוקת כי יש לנכות מהפצוי את התגמולים שהתובעת קיבלה מהמוסד לבטוח לאומי, שעומדים לפי תעודת עובד ציבור שהוצגה ע"י המל"ל (נ/2) על סך נומינלי של 16,1412 ₪.
...
כך או כך, סבורני כי בנסיבות המקרה סיבת פרישתה של התובעת מעבודתה אינה משפיעה בצורה משמעותית על שיעור הפיצוי המגיע לה בגין הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות, כפי שיפורט בהמשך.
עם זאת, בשים לב לעובדה שנעשו עבודות שיפוצים בביתה של התובעת, ולכך שלנוכח פגיעתה הקשה בתאונה והנכות המשמעותית שנותרה לה עקב פגיעתה, סביר כי סמוך לאחר התאונה, בתקופת הנכות המלאה, היא נזקקה להתאמות מסוימות בביתה; ולכך שקיים סיכוי לא מבוטל שבערוב ימיה, בהגיעה לגיל הזקנה, נכותה המשמעותית של התובעת עלולה, ברמת הסתברות גבוהה, לתת את אותותיה עליה בצורה משמעותית יותר, באופן שהיא תיזקק להתאמות שנעשו בביתה; סבורני כי סביר לפסוק לתובעת בגין התאמת דיור סכום גלובלי בסך של 50,000 ₪, על דרך האומדנה.
בנסיבות העניין, ובהעדר אסמכתאות מסודרות, ובשים לב לסכומים שנפסקו בגין עזרת הזולת, סבורני כי סביר לפסוק לתובעת בגין הוצאות סכום גלובלי בסך של 20,000 ₪.
סוף דבר
לנוכח כל האמור, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:
הפסדי שכר לעבר 340,000 ₪
גריעה מכושר השתכרות לעתיד 167,000 ₪.
