יישום שיקולי נאמנות בסדרי איזון המשאבים בחוק יחסי הממון

בתסקיר עו"ס לסדרי דין מיום 23.8.18 שהוגש בהליך הקשור ה"ט 45851-08-18 , עמוד 4 פסקה הראשונה, נכתב, בין היתר, כי הקטין "...חשוף לסכסוך גירושין קשה בין הוריו. משמש "ככלי" בתוך המאבק, עד כדי סיכון, מאחר ואינו מוגן ע"י מי מההורים".

זכות זו, לשיתוף בנכסים שעל פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג 1973- אינם נכללים במסת הנכסים לאיזון משאבים (נכס חצוני)-תוכרע כל מקרה לנסיבותיו לשם לעשיית צדק 4 קלו שקולי הגינות, היתנהגות הצדדים, השקעות, ש י י , לאותה מישפחה.

על כן, צירוף השניים מצביע על כי הכספים לא הועברו כדמי כיס, ושוב מדובר בכספים המוחזקים בנאמנות אצל הבת עבור התובעת והם משותפים.

לטעמי, המקרה כאן הוא מבין המקרים החריגים כפי שנפסק בבע"מ 2045/15 פלוני נ' פלונית מיום 21.5.2015 , כבוד המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין, בפיסקה י לפסה"ד: "השמוש החריג בסעיף ייעשה בזהירות רבה, אולם יישומם תחום לנסיבות כל

...

אשר למזונות אישה, החלטתי מיום 28.03.19 דינה כפסק דין.

בתלה"מ 35042-06-18 התביעה הרכושית: אני מאשרת את הסכם המכר מיום 20.09.19 ונותנת לו תוקף של פסק דין.

אני מורה למומחה לבצע עדכון לחוות דעתו על פי המפורט בפסק דין זה בסעיפים 7 .

]המשנה לנשיאה ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפנינו בשאלה האם ניתן לסטות מהסדר איזון המשאבים השוויוני שקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק) בשל שקולי נאמנות מינית.

במסגרת תגובתו המקדמית לעתירה טען המשיב כי אין עילה להתערבות בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול; וכי לשיטתו, אף אם שגה בית הדין הרבני הגדול באופן בו יישם את הדין האזרחי במקרה דנן, נוכח התייחסותו המפורשת לדין האזרחי והכרעתו על פיו, לא קמה עילה להתערבות בפסק הדין.

...

משכך, אני סבור כי פסקי הדין בעניינם של הצדדים – הן בבית הדין הרבני האזורי, הן בבית הדין הרבני הגדול – חורגים מהוראות חוק יחסי ממון ולא יכולים להיוותר על כנם.

משאלה הם פני הדברים, איני מוצא לקבל טענה זו. סוף דבר הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1976, הם הקימו בית ונולדו להם שלושה ילדים.

באחרונה, עמדתי בהקשר אחר על כך שהדין האזרחי לא נועד לרפא לב שבור (בע"ם 5827/19, פסקה 6 לפסק דיני), ובדומה, אין אני סבור כי המענה ל"בגידתה" של העותרת במשיב ובאמונו הוא בשלילת חלקה במאמץ המשותף של קיום היחידה המשפחתית שלהם.

זאת, הן מאחר שקביעות אלה ניתנו ביחס לזכויות קנייניות המתגבשות כבר במהלך חיי הנישואין מכוח הילכת השתוף הספציפי, בעוד שבעניינינו מדובר בזכויות אובליגאטוריות דחויות מכוח הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון; והן מאחר שבמקרה זה כלל אין מדובר ב"ענישה" של המשיבה, כי אם בשאלת המועד הקובע לאיזון משאבים כאשר אחד מבני הזוג הוטעה על ידי בן הזוג האחר בנוגע לנאמנותו כלפיו.

בכל הנוגע לסעיף 8 לחוק יחסי ממון – המאפשר סטייה מכלל האיזון השוויוני בנסיבות מיוחדות – הבהיר המשנה לנשיאה פוגלמן כי בהתאם לפסיקה, "הסעיף לא נועד לאפשר 'חלחול' של שקולי אשם לסוגיות הרכושיות" או "להכניס בדלת האחורית את יסוד האשם בגירושין" (שם, בפיסקה 24).

בבואו ליישם דברים אלה על המקרה שלפניו, ציין המשנה לנשיאה פוגלמן כי השמוש שעשה בית הדין הגדול בסעיף 8 לחוק יחסי ממון לצורך הקדמת מועד הקרע בין הצדדים, יוצר "מועד קרע 'מדומיין' שבו משק הבית של בני הזוג היתנהל – דה פאקטו – ללא כל שינוי" (שם, בפיסקה 37).

כל עוד המשיכו בני הזוג לנהל חיים כלכליים ומשק בית משותף – כמו בעניינינו – אין ב'בגידה', גם אם הוסתרה מבן הזוג השני, כדי להצדיק סטייה מהסדר איזון המשאבים השוויוני אותו התוה המחוקק בחוק יחסי ממון.

...

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף.

במקרה דנן, בית הדין האזורי בחן את טענותיו של העותר והגיע למסקנה כי מאחר שממילא אין במועד תחילת בגידתה של המשיבה בעותר כדי להשליך על קביעת מועד הקרע ביניהם, אין כל טעם בקיום דיון הוכחות בעניין זה. מדובר במסקנה נכונה וסבירה, ולא מצאנו כל הצדקה להתערב בה (ראו והשוו: בג"ץ 6034/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (20.11.2019)).

סוף דבר: העתירה נדחית.

ראה ס' 74 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018 (להלן:"התקנות").

       הצדדים נישאו כאמור זל"ז ביום 8.5.2004 ומשכך חל בעיניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 ( להלן: "החוק"), הצדדים לא ערכו בניהם הסכם ממון ומכאן שחל עליהם הסדר "איזון המשאבים" הקבוע בסעיף 5 לחוק.

        עם זאת בשורה של פסקי דין נקבעה ההלכה כי אין בהוראות חוק יחסי ממון כדי למנוע מבעל דין לא רשום להוכיח זכויותיו בנכס חצוני מכוח דוקטרינת "כוונת השתוף הספציפי" וזאת מכוח הדין הכללי - דיני חוזים, דיני קניין, דיני נאמנות וכיו"ב (ר' ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי , פ"ד מט (3) 529 (1995), רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175 (2002), ע"א ששון נ' ששון, פ"ד נט ( 5) 596, 614 ( 2005)).

        ביחס לאותן נסיבות עובדתיות "נוספות", מלבד חיי נישואין משותפים וממושכים, נקבע על ידי כבוד השופט רובנישטיין בבע"מ 10734/06 [פורסם בנבו] מיום 14/3/07 כי:             "גבולות הגזרה אינם חדים, אך כי מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים בהם נוטה הכף , במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השתוף". 22.

יישום הדין לעניינו        על פי החומר שהוצג לפניי ומהעדויות שנשמעו שוכנעתי כי דין התובענה להיתקבל ובהתאם יש להכיר בכוונת שתוף ספציפי ביחס לדירה.

...

סבורני כי עדות זו בצירוף ליתר הנסיבות כפי שהוכחו ובכללם מגורים משותפים משך תקופה משמעותית בה מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, נושאים יחד בתשלומי המשכנתא המהווים, לכל הפחות, 85% משווי הדירה בעת רכישתה זאת לאורך שנים רבות ועד סילוקה המלא, ועת מדובר בדירת מגורים יחידה, יש כדי להוות מצג מתמשך כלפי התובע, ציפייה סבירה ולגיטימית ובצידה הסתמכות, כי הינו בעל זכויות בדירת המגורים.

בנסיבות אלה, הגם שמדובר בדירה שנרכשה על ידי הנתבעת כשנתיים או שלוש שנים עובר לתחילתו של קשר ביו הצדדים ושנרשמה על שם הנתבעת לבדה, והגם שהצדדים לא ערכו כל הסכם בכתב ביחס לדירה, באתי לכלל מסקנה שהתובע הרים את הנטל לקיומו של שיתוף ספציפי ביחס לדירה.

סוף דבר: לאור קביעות אלה, אני מקבלת את תביעת התובע לשיתוף ספציפי בדירת המגורים, ולפיכך אני מצהירה כי התובע זכאי למחצית הזכויות בדירה .

יוער כי בהתייחס לנפסק בבע"מ (י-ם) 818/05 בו נתלית ב"כ הנאמן לביסוס טענתה לקיום שתוף ספציפי בנכס גם ללא ראיות חיוביות המלמדות על כוונת שתוף קבע בית המשפט העליון כי "...נראה על פניו מקריאת פסק הדין שלא נמצאה במקרה דנא אינדיקאציה נוספת מלבד הנישואין והחיים המשותפים בדירה לכוונת שתוף ספציפית בדירה. לפיכך נראה לי שמדובר בפסק דין המרחיב יתר על המידה את ההלכה שנקבעה בעיניין יעקובי ובעניין אבו רומי במידה שמטשטשת את הגבול שבין חזקת השתוף לבין איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון". יודגש כי פסק הדין בבע"מ 1398/11 ניסה להשליט "סדר" בסוגיה של כוונת שתוף ספציפי בדירת מגורים, הצטרף השופט עמית לעמדתו העקרונית של השופט דנציגר, לפיה נידרש "דבר מה נוסף" להוכחת כוונת שתוף ספציפית בדירת מגורים, תוך ציון רשימה לא סגורה של שיקולים לצורך הוכחת כוונת שתוף ספציפי מבלי שאלה יושמו למקרה הנידון.

...

ואולם, כפי שהראיתי, אין די בקביעה – אותה אני קובע כממצא בפסק דין זה– לפיה העברת זכויות היחיד למשיבה 2 בבית נעשו על מנת להבריחם מהישג יד נושי היחיד באותה עת - על מנת לקבוע כי חוזה המתנה בין היחיד למשיבה היה חוזה למראית עין.

לאור כל האמור אני דוחה את בקשת הנאמן.

אני מחייב את הקופה לשאת בהוצאות היחיד והמשיבה 2 בסך 1000 ₪ כל אחד.