יישום הליכי גבייה נגד עורך דין פושט רגל

בסופו של יום ההסכם לא יושם, קרי החזקה בתחנות הדלק לא הועברה לידי חברת דקל ודמי השכירות לא שולמו.

עילות התביעה היו כספיות, חוזיות, עשיית עושר, נזיקית, הרמת מסך וחיוב אישי וכללו טענות כנגד המשיבים בגין מצג שוא, הפרת הסכם וחוסר תום לב. מאחר והתברר שטאייב הנו פושט רגל, לא הוגשה התביעה גם כנגדו במסגרת ההליך קמא.

למען השלמת התמונה יצוין כי בית המשפט של הפש"ר אישר למערערת להמשיך בהליכי הוצל"פ לגביית שטר חוב נגד טאייב.

נכונה גם קביעת בית המשפט קמא בסיפת סעיף 37 לפסק הדין, שלא הוכח במידה הנדרשת שעו"ד אופיר ידע אודות כנוס הנכסים והליך פשיטת הרגל בו היה נתון טאייב בעת ניהול המו"מ, אך סימני שאלה ותהיות נותרו בחלל האויר, שכן לא ניתן משקל לפרוטוקול חקירת טאייב אצל המנהלת המיוחדת, תוך קביעה כי פרוטוקול זה לא רלבאנטי (סעיף 38 לפסק הדין.

עו"ד אופיר ניסה להרחיק עצמו במהלך ניהול התיק מהיותו צד למשא ומתן כבעלים והמנהל של המשיבה ובקש להציג עצמו כמי שרק נתן ייעוץ לטאייב כעורך דין לצורך היתקשרות בעיסקה בה הצדדים יהיו בסופו של יום טאייב (בלבוש מהוגן של חברה) לבין המערערת.

...

בית המשפט מצא ע"פ הראיות בפניו כי מי שהפעיל את התחנה היה חברת שאמי באמצעות עובדים מטעמה.

בעניין זה, המסקנה מהמצגים שהוצגו למערערת ותום הלב בניהול המשא ומתן שונה ממסקנת בית המשפט קמא מראיות אלה.

סיכום אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור ומחייבים את המשיבה - דקל שאנטי ייעוץ ושירותים בע"מ לשלם למערערת את הסך 500,276 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה בבית משפט קמא (13.6.15) ועד התשלום בפועל.

לפי הצהרת המבקשת, היא ובעלה עובדים שניהם במשרה מלאה, המבקשת כפקידה במשרד עורכי דין ובעלה כעובד המועצה האזורית אשכול, מרויחים במשותף סך של 14,256 ₪ לחודש, והוצאותיהם השוטפות מגיעים לסך 14,073 ₪ לחודש.

המבקשת ביקשה לעכב את הליכי הגבייה נגדה, וכן את מינויו של עו"ד אהוד שמואל כנאמן, תוך שהוצהר כי אין בין הצדדים הכרות מוקדמת.

בתגובה נטען כי היחידה עוסקת, אף כיום, בקבלנות ביניין, כי למבקשת הליך פשיטת רגל קודם, אשר בוטל אך ביום 17.10.2021 (פש"ר (ב"ש) 36306-10-16, להלן: "תיק הפש"ר"), וכי המבקשת אף היתקשרה עם הנושה בהסכם ונתנה התחייבויות, בעודה במסגרת תיק הפש"ר. לאור כל זאת נטען כי המבקשת חסרת תום לב ויש לדחות בקשתה.

בהליכי חידלות פרעון לפי חלקים ב' ו־ג' של החוק, ממונה נאמן ליישום הליכי חידלות הפרעון, המשמש זרועו הארוכה של הגורם המנהל את ההליך ותפקידיו, בין השאר, לוודא שענייניו של החייב מתנהלים לטובת הנושים.

...

מאפייניו של תיקון מספר 4, מטרתו והתנאי הקבוע בסעיף 319יח(ג)(3) לחוק, כולם מובילים אפוא למסקנה כי יש לקבוע תקופת המתנה, בהתאם להלכת אלקצאצי, אף ביחס למי שמבקש לפתוח בהליך לפי פרק א'1' לאחר שהליך פש"ר או חדלות פירעון קודם בעניינו בוטל עקב ניצול לרעה.

לא למותר לציין כי התנהלות היחידה במקרה הנוכחי, שעליה עמדתי לעיל, מחזקת רושם זה באשר לשימוש של היחידה לרעה בעיכוב ההליכים, ואף בשל טעם זה, ובהתאם להראות סעיף 319יח(ג)(3), יש לדחות את הבקשה.

צירופם של שיקולים אלו מוביל למסקנה כי אין מקום למנוע ממי שמעוניין לנסות להגיע להסדר נושים, אך אינו מבקש הגנה מפני נושיו, מלפנות לדרך זו באמצעות הליך לפי פרק ב. סוף דבר, מכל הנימוקים דלעיל, הבקשה לעיכוב הליכים נדחית.

רקע המבקשת, מאוגדת כחברת עורכי דין, ייצגה את היחיד ממועד תחילתו של הליך חידלות הפרעון.

צו פתיחת הליכים בעיניינו של היחיד ניתן על ידי הממונה ביום 24.12.20, במסגרתו מונה מטעם הממונה עוה"ד אהוד ערב כנאמן ליישום הליכי חידלות הפרעון של היחיד.

סעיף 4 לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, תשע"ח-2018 (להלן – החוק), מגדיר "חוב עבר" כך: "חוב, לרבות תשלום עונשי, שמתקיים לגביו אחד מאלה: (1) החייב חב בו במועד מתן הצוו לפתיחת הליכים, לרבות באופן מותנה; ... (3) הוא נובע מהפרת התחייבות שהחייב התחייב בה לפני מתן הצוו לפתיחת הליכים, גם אם ההפרה נעשתה לאחר מתן הצוו, ובילבד שההפרה נובעת מהליכי חידלות הפרעון ...". לפי סעיף 121 לחוק: "עם מתן צו לפתיחת הליכים – (1) נכסי קופת הנשייה יעמדו לפרעון חובות העבר של היחיד והוצאות הליכי חידלות הפרעון, בלבד; (2) לא ייפרעו חובות העבר של היחיד מנכסי קופת הנשייה אלא לפי הוראות חוק זה; (3) יוקפאו ההליכים נגד היחיד לפי הוראות פרק ה': הקפאת הליכים, לחלק ב', בשינויים המחויבים, ואם הוטלו הגבלות על היחיד במסגרת הליכי גבייה – ההגבלות בטלות; ...". בהקשר של "חובות עבר" (בהליכי חידלות פרעון) ו"חובות בני תביעה" (בהליכי פשיטת רגל) קבע בית המשפט העליון, בפסק דינו של כב' השופט ד' מינץ, את הדברים הבאים: "..."חובות בני תביעה" מוגדרים בסעיף 71(א) לפקודה, כ"חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכנוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצוו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל" (באופן דומה, סעיף 4 לחוק חידלות פרעון מגדיר את המונח "חוב" כ"חוב ודאי או מותנה, קצוב או שאינו קצוב, בין שהגיע מועד פרעונו ובין שטרם הגיע".

...

בשטר החוב צוין כך: "שטר חוב זה הינו להבטחת התחייבויותיי החל מיום קבלת צו פתיחת ההליכים ואני מוותר על כל טענה או דרישה באשר ליום עילת היווצרות החוב כאשר ידוע לי כי מדובר בחוב חדש שאני אצור בהליך, ואינו נכלל בהליך, ככל ולא אשלם לבאי כוחי משרד עוה"ד לירום סנדה". לאחר ששקלתי בעניין איני נדרש לברר את המחלוקת העובדתית שבין הצדדים שכן אני סבור שעילתו של שטר החוב נוצרה בהסכם שכר הטרחה, אשר נחתם לפני מתן הצו לפתיחת הליכים, וכל מטרתו היא למעשה הבטחת גביית החוב כלפי המבקשת מכוח ההסכם: נוסח שטר החוב: שטר החוב מבהיר את היחס בינו לבין הסכם שכר הטרחה, שכן מצוין בו כי החוב יהיה "בגין הייצוג בהליך של חדלות פירעון". שטר החוב אינו מתייחס לשאלה לאיזה 'הליך של חדלות פירעון' מדובר ואינו מפרט את השירותים המשפטיים שיינתנו מכוחו של שטר החוב.

מסקנה זו מחזקת את הטיעון כי לא ניתן לראות בשטר החוב כמייצר עילת חוב חדשה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה לנקיטת הליך משפטי נגד היחיד בגין יתרת שכר הטרחה.

רקע המבקשת, מאוגדת כחברת עורכי דין, מייצגת את היחיד ממועד תחילתו של הליך חידלות הפרעון ועד ליום 30.4.23 אז הורתי על הסרת הייצוג לבקשת היחיד.

צו פתיחת הליכים בעיניינו של היחיד ניתן על ידי הממונה ביום 18.2.21, במסגרתו מונתה מטעם הממונה עוה"ד יפעת טוראל כנאמנת ליישום הליכי חידלות הפרעון של היחיד.

סעיף 4 לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, תשע"ח-2018 (להלן – החוק), מגדיר "חוב עבר" כך: "חוב, לרבות תשלום עונשי, שמתקיים לגביו אחד מאלה: (1) החייב חב בו במועד מתן הצוו לפתיחת הליכים, לרבות באופן מותנה; ... (3) הוא נובע מהפרת התחייבות שהחייב התחייב בה לפני מתן הצוו לפתיחת הליכים, גם אם ההפרה נעשתה לאחר מתן הצוו, ובילבד שההפרה נובעת מהליכי חידלות הפרעון ...". לפי סעיף 121 לחוק: "עם מתן צו לפתיחת הליכים – (1) נכסי קופת הנשייה יעמדו לפרעון חובות העבר של היחיד והוצאות הליכי חידלות הפרעון, בלבד; (2) לא ייפרעו חובות העבר של היחיד מנכסי קופת הנשייה אלא לפי הוראות חוק זה; (3) יוקפאו ההליכים נגד היחיד לפי הוראות פרק ה': הקפאת הליכים, לחלק ב', בשינויים המחויבים, ואם הוטלו הגבלות על היחיד במסגרת הליכי גבייה – ההגבלות בטלות; ...". בהקשר של "חובות עבר" (בהליכי חידלות פרעון) ו"חובות בני תביעה" (בהליכי פשיטת רגל) קבע בית המשפט העליון, בפסק דינו של כב' השופט ד' מינץ, את הדברים הבאים: "..."חובות בני תביעה" מוגדרים בסעיף 71(א) לפקודה, כ"חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכנוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצוו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל" (באופן דומה, סעיף 4 לחוק חידלות פרעון מגדיר את המונח "חוב" כ"חוב ודאי או מותנה, קצוב או שאינו קצוב, בין שהגיע מועד פרעונו ובין שטרם הגיע".

...

בשטר החוב צוין כך: "שטר חוב זה הינו להבטחת התחייבויותיי החל מיום קבלת צו פתיחת ההליכים ואני מוותר על כל טענה או דרישה באשר ליום עילת היווצרות החוב כאשר ידוע לי כי מדובר בחוב חדש שאני אצור בהליך, ואינו נכלל בהליך, ככל ולא אשלם לבאי כוחי משרד עוה"ד לירום סנדה". לאחר ששקלתי בעניין אני סבור שעילתו של שטר החוב נוצרה בהסכם שכר הטרחה, אשר נחתם לפני מתן הצו לפתיחת הליכים, וכל מטרתו היא למעשה הבטחת גביית החוב כלפי המבקשת מכוח ההסכם: נוסח שטר החוב: שטר החוב מבהיר את היחס בינו לבין הסכם שכר הטרחה, שכן מצוין בו כי החוב יהיה "בגין הייצוג בהליך של חדלות פירעון". שטר החוב אינו מתייחס לשאלה לאיזה 'הליך של חדלות פירעון' מדובר ואינו מפרט את השירותים המשפטיים שיינתנו מכוחו של שטר החוב.

מסקנה זו מחזקת את הטיעון כי לא ניתן לראות בשטר החוב כמייצר עילת חוב חדשה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לנקיטת הליך משפטי נגד היחיד בגין יתרת שכר הטרחה ולחלופין אני דוחה את הבקשה לביטול ההליך בעניינו של היחיד.

בית המשפט המחוזי שדן בהליך פשיטת הרגל היתייחס לטענות התובע נגד "יפה הוד" וקבע כי מדובר בהכרעות חלוטות שעליהן לא הוגש ערעור (החלטות בית המשפט המחוזי מיום 30.5.2019 ומיום 2.6.2019).

בחודש ינואר 2021 הגיש התובע תובענה זו. כתבי הטענות ומהלך הדיון בכתב התביעה טוען התובע כי בשנת 2013 הגיעה לידיו כרטסת של הנתבעת ממנה עולה כי חובו האמתי הוסתר ממנו וכתוצאה מכך ננקטו נגדו הליכי גבייה בסכום כולל של 672,012 ₪, אף על פי שחובו עמד, לטענתו, על סך של 91,745 ₪.

עוד היא מציינת שהתובע היה מיוצג על ידי עורכי דין, הפר אף את ההסכמות בפסק הדין השני, ולא פרע את חובו שעומד היום על סכום של למעלה ממיליון ₪.

בחלקו השני של פרק זה אבחן יישום עקרונות אלו במקרה זה. אקדים ואציין כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה דחייה.

...

נוכח כל האמור, הרי שהתובע קיבל יומו בבית המשפט, בהליכים משפטיים רבים בהם העלה טענותיו (לרבות במסגרת הליך זה שלא סולק על הסף).

נוכח כל המקובץ לעיל, לא מתקיימים במקרה זה טעמים המצדיקים ביטול הסכם הפשרה שנים ארוכות לאחר שקיבל תוקף של פסק דין: התובע חלק על החוב עוד במועד החתימה על הסכם הפשרה, אך חתם עליו משיקוליו; לא הוכח כי הוסתרו ממנו מסמכים שהיה בהם כדי לשנות את התוצאה; טענותיו נטענו בשלל הליכים ובקשות שהגיש לאורך השנים וממילא התובע לא פרע את חובו לנתבעת, שעומד כיום על מעל מיליון ₪.

סיכום מכלל הטעמים שפורטו – התובענה נדחית.