בקשה זו לתיקון כתב התביעה נדחתה מהטעמים שפורטו בהחלטה מיום 1.8.23, ועיקרם – מועד הגשת הבקשה, ארבע שנים לאחר הגשת כתב התביעה, לאחר שכבר הוגש תצהיר עדות ראשית, ולאחר שביהמ"ש העיר כי לכאורה הנסיבות שפורטו בכתב התביעה ובתצהיר אינן מהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק; ובהיעדר הסבר משכנע מדוע לא פרס התובע את טענתו העובדתית לעניין נסיבות התאונה בעת שהגיש את כתב התביעה ובעת שהגיש תצהיר עדות ראשית, כאשר אלו הוגשו שעה שהתובע היה מיוצג על ידי עורך-דין (יוער, כי מאז הגשת כתב התביעה ועד היום הוחלף הייצוג פעמיים).
כפי שנפסק ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825 (1997) :
"פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נידרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו".
בהתאם נפסק בעיניין פדידה, כי נהג משאית שעלה אל המשאית כדי ליטול מהקבינה את המצית שלו, ונפגע בעת שירד, לא נפגע בתאונת דרכים, שכן השמוש ברכב לא היה למטרות תחבורה.
ניתן היה לקבל, אולי, מקרה חד פעמי של אי-הבנה, אילו היה מדובר, למשל, אך ורק בהודעה במישטרה שלא הייתה מדויקת, והטעות הייתה באה על תקונה במסגרת כתב התביעה; אולם, אין לקבל את הטענה שהטעות מההודעה במישטרה "נגררה" הלאה לכתב התביעה, ובהמשך גם לתצהיר העדות הראשית, כאשר אלו הוכנו על ידי עורכי דינו של התובע, לאחר שיחות עמו בשפת אמו.
...
לעניין הנזק אציין בקצרה, כי התובע סבל פגיעה באפו, שהותירה, בסופו של דבר, נכות בשיעור של 5% בלבד, ובגין צלקת בלבד; נכות שאין לה כל השפעה תפקודית.
התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 5,850 ₪ (בגין שכר המומחה שבו נשאה הנתבעת) וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.
