השני, החשש, כי מועמדים מקובלים על הרוב במועצת הערייה לא יציגו את מועמדותם לתפקיד, אם ייכללו נשים באספה הבוחרת, שכן תהא עליהם חזקה עמדתם של הרבנים הראשיים לישראל בעיניין זה. עמדה על כך חברת מועצת הערייה, שהצביעה עם הרוב:
"אני רוצה ברב לאו. ברגע שהרב לאו לא יוכל להגיש את מועמדותו בגללי, חשוב לי העיר תל-אביב ולכן ויתרתי על זכותי" (עמ' 46 לפרוטוקול).
הוא הסביר זאת בישיבת מועצת הערייה:
"ראשת, ואני אוהב לדבר בצורה ברורה. רבותי, לא לשחק במלים ולא לברוח סחור סחור, בסופו של דבר מה שכאן עומד על סדר היום הוא זה לא אם נשים תשתתפנה ברשימה או לא. כי נדמה לי שאין כמעט, כימעט אני אומר, כימעט ויכוח, יכול להיות שמשהו דוקא שמייצג קו דתי חשוב. נדמה לי שדעת כל החברים היא שכעקרון לו הדבר היה נתון להחלטתו של כל אחד ואחד מאיתנו, היינו רוצים שתהיינה נשים בגוף הבוחר לרב הראשי. עכשיו, לגבי, ולכן לא צריך להציג את הדברים של כן או לא. אלא מה? יש לנו כאן נושא מהותי, ואני אומר אותו בצער, שהיום כפי שמקובל על דעת הרבנים הראשיים לישראל, באם נשים הן נמצאות בגוף הבוחר של הרבנים, הם לא יכירו בסמכותו של רב שהוא נבחר ברשימה כזאת. המשמעות המעשית היא שהם לא יתנו ויאפשרו מבחינת הדין לרבנים האחרים לשבת בבתי הדין הרבנים, בבתי האבות הרבניים...
המשנה ליועץ המשפטי לעירייה השיבה (ביום 20.12.87) לטענות השונות, תוך שציינה, בין השאר, כי-"באשר לאי הכללת נשים ברשימת הנציגים-החלטה נושא הדיון הנה החלטה פוליטית במהותה ואין כל פסול בכך שהרשימה שהוגשה מטעם הליכוד לא כללה נשים. חברי המועצה סוברניים להחליט מי יהיו נציגיהם באספה הבוחרת ואין כל פגם בהחלטתם".
העתירות 8.
הניתן ללמוד מההיסטוריה החקיקתית על דבר חברותן של נשים באספה הבוחרת? בעיניין זה יש לציין, כי בתקופת המנדט נבחרו רבני הקהילות על-פי תקנות הקובעות את שיטת הבחירות או המינויים של מועצת הרבנות הראשית, לשכות הרבנות ורבני הקהילות, 1936, שהותקנו על-פי תקנה 9(1) לתקנות כנסת ישראל.
...
התוצאה היא, כי החלטת מועצת העירייה מיום 24.12.87 בטלה היא.
בשל הטעמים האמורים לעיל ובשל הטעמים שהביאו חבריי הנכבדים סבורני, שהחלטת מועצת העירייה לוקה במקרה זה גם בכך, שלא עמדה במבחן של האיזון בין הערכים השונים הנוגעים לעניין, וגם בכך, שהיא לוקה, במקרה זה, גם בחוסר סבירות קיצונית.
יחד עם את, נראה לי לנכון להוסיף, כי מקרים, שבהם ייאלץ עקרון שוויון המינים "להתגמש" או "לסגת" קמעא, צריכים להיות נדירים, מוכחים ומוצדקים, באופן שלא ייוצר ספק, שיש אכן לנקוט באותה שעה ובאותו מקרה איזון כזה כדבר הכרחי.