ייצוג נשים בהרכב האסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים

השופט נ' הנדל: העתירה שלפנינו שבה ומעלה על סדר היום את שאלת ייצוגן ההולם של נשים בהרכב "האספה הבוחרת", האמונה – לפי סעיפים 4(א)(3) ו-15 לחוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980 (להלן: חוק הרבנות הראשית) – על בחירת הרבנים הראשיים לישראל, וחלק מחברי מועצת הרבנות הראשית לישראל (להלן: האספה הבוחרת).

השופטת ד' ברק-ארז: העתירה שבפנינו נסבה באופן פורמלי על שאלה ממוקדת מאד – שאלת פרשנותה של הוראת החוק הקובעת כי עשרה מן החברים באספה הבוחרת את הרבנים הראשיים וחלק מהחברים במועצת הרבנות הראשית יהיו "רבנים שימנו הרבנים הראשיים לישראל". השאלה היא האם הוראה זו כוללת, על-פי פרשנותה הנכונה, גם נשים שיש להן השכלה תורנית והלכתית גבוהה, ועל כן חלה חובה לשקול גם את מינוין, לצד מועמדים רבניים אחרים.

...

בכפוף להערות האמורות, העתירה נדחית.

אין מנוס מדחיית העתירה מחמת השיהוי שבהגשתה, כשעוד מעט-קט, מחר, המועד האחרון על-פי החוק לפרסום רשימת חברי האסיפה הבוחרת ברשומות.

המסקנה הנובעת מכך היא, שלפחות במישור הציבורי, גם אם אין זה מתפקידנו להורות על כך, טוב ייעשה אם ייבחן תיקון אפשרי של חוק הרבנות הראשית, למשל באמצעות הרחבת מספר החברים באסיפה הבוחרת, כך שניתן יהיה להוסיף לה נציגי ציבור שאין מגבלות קבועות מראש על מאפייניהם, כדי להגדיל את ייצוגן של נשים באסיפה.

העותר בבג"ץ 3895/13 קובל על חוסר המעש של הממשלה במה שנוגע להערכוּת לקראת הבחירות באופן שעלול למנוע את קיומן במועדן; העותרים בבג"ץ 4026/13 ביקשו לדחות את מועד הבחירות על מנת לקדם הצעת חוק שעניינה בייצוג הולם לנשים באספה הבוחרת את הרבנים הראשיים.

לטענת המשיבים, בהיתחשב בהתכנות לכך שהליכי הצעת החוק יושלמו בהקדם, בהיתחשב עם השפעתה על הרכב ועדת הבחירות, ולאור עיקרון הכיבוד ההדדי בין רשויות המדינה, יש ליתן שהות נוספת בת שבוע-ימים על מנת לאפשר לכנסת לפעול לשם השלמת הליך החקיקה, ולאחר מכן לפעול במהירות לקיום המועדים הקבועים בחוק, או מועדים קרובים אליהם ככל האפשר.

...

אשר על כן, אנו מחליטים למחוק את העתירה בבג"ץ 4026/13; להעתר לעתירה בבג"ץ 3895/13, להפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט, ולהורות על קיומן של הבחירות לרבנים הראשיים בהקדם האפשרי, לא יאוחר מיום י"ז באב התשע"ג (24 ביולי 2013), באופן שלא יִווצר רִיק בין כהונת הרבנים הראשיים לישראל המכהנים לבין כהונת הרבנים הראשיים שיִבּחרו, והכל אם לא ישונה החוק כאמור בעתירה בבג"ץ 4026/13 או בכל דרך אחרת.

תחת הכותרת "שינוי שיטת הבחירות" שונה בתקנות אלו הרכב האספה הבוחרת, כך שמספר הנציגים יתחלק בין המועצה המקומית, המועצה הדתית ובתי הכנסת (תקנה 2(2) לתקנות העדות הדתיות (ארגונן) (בחירת רבני עיר), התשכ"ו-1965 ק"ת 1780, 20) (להלן: תקנות 1965); הרכב המועצה הדתית באותה עת היה זהה לזה הקיים היום: 45% מנציגיה מוצעים בידי השר; 45% בידי הרשות המקומית; ו-10% בידי הרבנות המקומית.

ראשית, התקנות אינן מלמדות על כך שהשר ימנה – בעיקר או בכלל – נציגים לאסיפה הבוחרת הבאים מקרב מפלגתו, שכן נקבע כי עליו למנות "רבנים הנושאים במשרות רבניות בעלי מעמד צבורי בתחומי הרשות המקומית" ו"נציגי ציבור מתחומי הרוח, החינוך, האקדמיה והמינהל", נציגים אשר ימונו תוך מתן "ייצוג לגופים, למגזרים ולעדות המעוניינים בקיומם של שירותי דת יהודיים בעיר" ואשר מחציתם נשים (תקנה 8(ב)(3)-(5) לתקנות; השוו לעניין אבו קרינאת, בעמ' 140-139).

סוף דבר עמדה להכרעתנו השאלה אם הסמכות ליטול חלק ישיר בהליך הבחירה של רב עיר באמצעות מינוי חברים לאסיפה הבוחרת על פי אמות מידה שנקבעו, נכללת בגדרי סמכותו של השר להתקין תקנות לביצועו של חוק שירותי הדת בדבר "בחירות של רבני עיר". נדרשנו גם לשאלה אם השינוי שנערך בתיקון ביחס למינוי נציגי השר לועדת הבחירות נכלל בגדרי הסמכות האמורה; ולחוקיות המינויים הקונקרטיים של נציגי השר לאסיפה הבוחרת את רבה­ּ של העיר ירושלים.

...

מאליה נדחית גם הבקשה לצו ביניים.

סוף דבר עמדה להכרעתנו השאלה אם הסמכות ליטול חלק ישיר בהליך הבחירה של רב עיר באמצעות מינוי חברים לאסיפה הבוחרת על פי אמות מידה שנקבעו, נכללת בגדרי סמכותו של השר להתקין תקנות לביצועו של חוק שירותי הדת בדבר "בחירות של רבני עיר". נדרשנו גם לשאלה אם השינוי שנערך בתיקון ביחס למינוי נציגי השר לוועדת הבחירות נכלל בגדרי הסמכות האמורה; ולחוקיות המינויים הקונקרטיים של נציגי השר לאסיפה הבוחרת את רבה­ּ של העיר ירושלים.

לאחר שבחנתי שאלות אלו מהיבטים שונים, באתי לכלל מסקנה כי לא הונחה עילה להתערבותנו, ומשכך דין העתירות כולן להידחות.

השני, החשש, כי מועמדים מקובלים על הרוב במועצת הערייה לא יציגו את מועמדותם לתפקיד, אם ייכללו נשים באספה הבוחרת, שכן תהא עליהם חזקה עמדתם של הרבנים הראשיים לישראל בעיניין זה. עמדה על כך חברת מועצת הערייה, שהצביעה עם הרוב: "אני רוצה ברב לאו. ברגע שהרב לאו לא יוכל להגיש את מועמדותו בגללי, חשוב לי העיר תל-אביב ולכן ויתרתי על זכותי" (עמ' 46 לפרוטוקול).

לדעתו, "המועצה סוברנית להחליט מי יהיו נציגיה ואין בכך פגיעה בחוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951 או בכל דין אחר, שהרי ההצעה נתקבלה בהליך דמוקרטי של הגוף המוסמך להחליט, ובית-משפט נכבד זה לא ישים את שקול דעתו לגבי זהות נציגי הגוף המוסמך, במקום שיקול הדעת של הגוף עצמו". ראש העיר הוסיף וציין, כי לדעתו "הנימוקים שגרמו לחברי המועצה להצביע כפי שהצביעו, אינם נושא לביקורת שיפוטית". כן קבע ראש העיר, כי העותרים אינם רשאים להלין על חוסר ייצוג סיעתי, שכן "הם שמנעו על-ידי התפטרותם את השמירה על עקרון הייצוג היחסי של הסיעות", ועל כל פנים, אין כל הכרח שנציגי מועצה באספה הבוחרת ייצגו את ההרכב הסיעתי של המועצה.

עם זאת, דומה שניתן ללמוד מהיסטוריה חקיקתית זו, כי בעוד שבעבר הייתה הוראה, שלפיה רק גברים בני עשרים וחמש שנה ומעלה יכולים לכהן בגוף הבוחר רבנים, הרי הוראה כזו שוב אינה קיימת, ויש בכך כדי לעורר השערה היוצרת הנחה, כי השינוי אינו מקרי, וכי מתקין התקנות לא רצה בהמשך קיומה של הגבלה זו. הינה כי כן, ההיסטוריה החקיקתית תומכת בהשקפה, כי אין להגביל את החברות באספה הבוחרת לגברים בלבד (לא מבחינת דיני כשירות, הנעדרים מהחקיקה, ולא מבחינת שיקול-דעתן של הרשויות הבוחרות את חברי האספה הבוחרת).

כמו שכתב חברי הנכבד, השופט ברק, בפסק-דינו, אין תקנות בחירות רבני עיר (להלן-התקנות) קובעות תנאי כשירות לחברי האספה הבוחרת (לבד מעניין ההרכב העדתי), ולפיכך פשוט הוא בעיניי, שרשאית מועצת ערייה למנות לנציגיה לאסיפה הבוחרת גם נשים, כשם שרשאית היא שלא לעשות כן; אכן, תחומי התערבותנו בשקול-דעתה אינם שונים מתחומי התערבותנו בהחלטתו של כל גוף צבורי, שאת החלטתו מתבקשים אנו לבחון לפי כללי המשפט הציבורי, ומסכים אני, שהחלטה של גוף שילטוני, המפלה בין המינים מטעמים שאינם ענייניים, פסולה היא.

...

התוצאה היא, כי החלטת מועצת העירייה מיום 24.12.87 בטלה היא.

בשל הטעמים האמורים לעיל ובשל הטעמים שהביאו חבריי הנכבדים סבורני, שהחלטת מועצת העירייה לוקה במקרה זה גם בכך, שלא עמדה במבחן של האיזון בין הערכים השונים הנוגעים לעניין, וגם בכך, שהיא לוקה, במקרה זה, גם בחוסר סבירות קיצונית.

יחד עם את, נראה לי לנכון להוסיף, כי מקרים, שבהם ייאלץ עקרון שוויון המינים "להתגמש" או "לסגת" קמעא, צריכים להיות נדירים, מוכחים ומוצדקים, באופן שלא ייוצר ספק, שיש אכן לנקוט באותה שעה ובאותו מקרה איזון כזה כדבר הכרחי.

...