ייצוג חולה נפש על ידי הסנגוריה הציבורית

כשהתעוררה השאלה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בב"ש (ב"ש) 22503/08 אבראהים יוסף נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 11.5.2009] סבר בית המשפט, כי הדרך היחידה למנות סניגור במקרים אלה הנה על פי סעיף 15(ד) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע: "חשוד או עצור שאין חובה למנות לו סנגור ונתקיימו בו התנאים האמורים בסעיפים קטנים (א)(1) עד (3) או (ג), רשאי בית המשפט - לבקשת אותו אדם, לבקשת תובע או מיוזמתו הוא - למנות לו סנגור". הסעיפים אליהם מפנה סעיף 15(ד) הנ"ל הנם המקרים הבאים: 15(1): "הוא הואשם ברצח או בעבירה שדינה מיתה או מאסר עולם או שהואשם בבית משפט מחוזי בעבירה שדינה מאסר עשר שנים או יותר, או שהוא חשוד בבצוע עבירה כאמור". 15(2): "לא מלאו לו שש עשרה שנים והוא הובא לפני בית משפט שאינו בית משפט לנוער" 15(3): "הוא אילם, עוור או חרש, או שיש חשש שהוא חולה נפש או לקוי בכשרו השכלי" 15(ג): "נאשם שהוא מחוסר אמצעים על פי אמות מידה שנקבעו לפי חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 ואין לו סנגור, רשאי בית המשפט – לבקשת בעל דין או מיוזמתו הוא – למנות לו סנגור" מתבקשות מספר מסקנות לכאורה מפסיקה מחוזית זו: בהליך שימוע, להבדיל מהליך האישום עצמו, אין לחשוד זכות אוטומאטית לייצוג על ידי הסנגוריה הציבורית, גם במקרים בהם, לאחר שיוגש כתב אישום תהא לו זכות כזו, על פי סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, שרשאי כעניין שברשות, ולא כחובה, במקרים המנויים בסעיפים 15(1), 15(2), 15(3) ו- 15(ג) לחוק, למנות סניגור.

...

לפיכך, העובדה כי החקיקה אינה מתייחסת במפורש לשאלת מינוי סנגור בהליך שימוע, אין מתבקשת ממנה המסקנה בהכרח, כי המחוקק ביקש לראות את הנאשם הפוטנציאלי בשלב זה כ"חשוד" בלבד.

המסקנה אפוא היא זו: במקרים הקבועים בסעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אין כלל צורך בשלב השימוע בקבלת היתר ייצוג על ידי בית המשפט על פי סעיף 15(ד) לחוק, שכלל לא חל בענייננו.

הבקשה אפוא מתקבלת במובן קביעתי בסעיף 17 לעיל.

" המבקש, שהיה מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, אינו מבקש לפסוק לזכותו הוצאות משפט ואין גם חולק בין הצדדים, כי במקרה דנן היה יסוד להאשמה.

ואולם, אף אם על פי מסקנותיו וחוות דעתו העדכנית של הפסיכיאטר המחוזי המבקש לא סובל ממחלת נפש, לא ראוי היה להשמיט התרשמויות מאשפוזים קודמים ואבחנות קודמות בדבר קיומה של מחלת נפש (כפי שעולות מתוך מוצגי ההגנה נ/1-נ/6), ואף ראוי היה להבהיר במסגרת חוות הדעת עצמה , מה מקור הפער בין מסקנות ואבחנות הרופאים באשפוזים וטיפולים קודמים לבין חוות הדעת שניתנה במקרה הנוכחי.

...

עם זאת, במסגרת האפשרות לפסוק פיצוי בשל התקיימותן של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי אין הכרח לבחון את שאלת סבירות התנהלותה של התביעה, כפי שנקבע בע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח (פ"ד מד(1) 653): "טוענת המדינה בהודעת הערעור ובטיעון לפנינו, כי כאשר היה קיים יסוד להאשמה, אזי- בהעדר קיומם של זדון או רשלנות מצד המאשימה- אין מקום להטיל עליה תשלום פיצוי לנאשם המזוכה. טענה גורפת זו אינה מקובלת עלי. בהחלט תיתכנה נסיבות, בהן קיימות נגד נאשם הוכחות לכאורה במידה מספקת, והיה אפוא 'יסוד להאשמה' ומשתכנע בית המשפט כי החקירה נוהלה בתום-לב וביעילות סבירה, והתביעה הוגשה ללא שמץ של זדון- ולמרות כל אלה יגיע בית המשפט למסקנה, כי הצדק מחייב את פיצוי הנאשם." סעיף 80 לחוק העונשין הוא מסגרת דיונית המאפשרת הכרעה מהירה בזכאות לפיצוי כספיח להליך הפלילי, על בסיס ההתרחשויות שאירעו בהליך זה, כפי שנקבע, בין היתר, בע"פ 11024/02 ראלב מנצור נ' מדינת ישראל : "סכומי הפיצוי והשיפוי על פי סעיף 80, אף הם מוגבלים לסכום מירבי הקבוע בתקנות 8 ו- 9 לתקנות הפיצויים, וכל ההליך כולו מתאפיין כמתכונת דיונית מקוצרת, הנלווית כספיח טפל להליך הפלילי העיקרי וככזה, הוא ניזון מחומר הראיות שהובא בהליך הפלילי העיקרי ... בשל מאפיינים אלה, קבעה ההלכה הפסוקה כי הזכאות לפיצוי ולשיפוי על פי סעיף 80 לחוק העונשין אינה מוציאה את העילות הנזיקיות, ככל שהן עומדות לנאשם בנסיבות העניין, ולגביהן יוכל הנאשם לקיים בירור שלם ומקיף - בתובענה אזרחית - באשר לפרטי הפרטים של העובדות המקימות את העילה וכן באשר למלוא סכומי הפיצוי המגיעים לו בגין נזקיו ... אמנם, אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרים ראויים יתיר בית המשפט הבאת ראיות נוספות גם בהליך על פי סעיף 80 לחוק העונשין, אך אין זה הכלל, והעיקרון הנוהג בעניין זה נקבע בעניין דבש, שם ציין השופט חשין כי: 'ראוי שבית המשפט יגדור את בעלי הדין - על דרך העיקרון- בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט, בין בהליכי המשפט, בין בהליכי הטרום משפט וזאת על מנת שלא יהפוך טפל לעיקר'" לטענת המשיבה, המסגרת הדיונית של סעיף 80 אינה עולה בקנה אחד עם הברור העובדתי הנדרש במקרה דנן, התובע, לשיטתה, גם מתן זכות לפסיכיאטר המחוזי לשטוח ראיותיו, וכי מדובר בטענות מעולם הנזיקין, שיש לבררן במסגרת תביעה אזרחית.

אין בידי לקבל טענה זו. הגם שבסופו של יום ניתנה הכרעת דין על בסיס הסכמת הצדדים, ללא שנקבעו בה ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות, לבד מן הקביעה כי המבקש ביצע עבירה של תקיפת שוטר, מתוך חקירתה הנגדית של ד"ר יורש בבית המשפט והראיות האחרות שהוגשו עלה, כי בבסיס חוות דעתה היו מספר שגיאות עובדתיות שעיקרן, כפי שיפורט להלן, השמטת נתונים עובדתיים חשובים מתוך חוות הדעת.

בדיון שלאחר מכן ביום 16.7.17 ניתנה על ידי כב' השופט קורנהאוזר ההחלטה עליה הוגש הערר: "במהלך הדיון האחרון פטר ביהמ"ש את הסניגוריה הציבורית מייצוג, ואולם יש להתייחס להחלטה זו על יסוד הצהרת המשיב כי ייוצג על ידי עו''ד פרטי. אני סבור, כי על אף דבריו החמורים של המשיב כלפי עוה"ד שהתייצבו בדיון מטעם הסנ"צ, לא ניתן להיתעלם מהרקע הנפשי ומרקע צריכת הסמים. כאשר מדובר בסוגיה של שלילת חירות, לא ניתן להגיע לכלל החלטה ללא סיוע משפטי, וודאי כאשר מדובר במשיב בעל רקע בעייתי שכזה.

המשיב לא הכחיש את הביטויים המאיימים והאלימים, וטען תחילה כי מדובר רק בדיבורים ולכן אין בכך בעייתיות מבחינתו, עוד ציין כי הוא חולה נפש ואמר את הדברים בשל מחלתו.

...

בדיון שלאחר מכן ביום 16.7.17 ניתנה על ידי כב' השופט קורנהאוזר ההחלטה עליה הוגש הערר: "במהלך הדיון האחרון פטר ביהמ"ש את הסניגוריה הציבורית מייצוג, ואולם יש להתייחס להחלטה זו על יסוד הצהרת המשיב כי ייוצג על ידי עו''ד פרטי. אני סבור, כי על אף דבריו החמורים של המשיב כלפי עוה"ד שהתייצבו בדיון מטעם הסנ"צ, לא ניתן להתעלם מהרקע הנפשי ומרקע צריכת הסמים. כאשר מדובר בסוגיה של שלילת חירות, לא ניתן להגיע לכלל החלטה ללא סיוע משפטי, וודאי כאשר מדובר במשיב בעל רקע בעייתי שכזה.

עם זאת, לא נוכחתי, במיוחד לאחר ששמעתי ארוכות את המשיב בדיון והתרשמתי ממנו, כי מאחורי האיומים הקשים עמדו כוונות קונקרטיות מוחשיות, והמשיב אף לא החמיר את התנהגותו מדיון לדיון בדרך של הפגנת התנהגות אלימה, וזאת מבלי למעט כלל ועיקר מנפסדות התנהגותו.

סיכומו של דבר, אף לאחר ששקלתי את כל טיעוני הסנ"צ ואת התנגדותה שיכפה עליה ייצוג של המשיב בנסיבות של תיק זה, הגעתי למסקנה כי יש מקום לתת הזדמנות אחת נוספת למשיב לשתף פעולה עם סניגור שימונה לו מהסנ"צ, וזאת לאור התחייבויותיו מבחינת התנהלותו ושיתוף הפעולה מצידו, כמפורט לעיל, וידיעתו כי מדובר בהזדמנות שאם לא ינצלה, תוכל הסנ"צ לפנות בבקשה נוספת, שתוצאתה תהא שחרורה מייצוג.

משמעות החלטתי היא כי החלטות ביהמ"ש קמא מימים 16.7.17 ו – 25.7.17 בכל הנוגע לייצוג נותרת על כנן.

לבקשה שהוגשה צרפה המבקשת טופס בדבר עמדת האסיר לבקשה, לפיה הוא איננו מסכים להמשך הפרדה, הוא איננו מבקש להיות בהפרדה זוגית, הוא איננו מבקש להיות נוכח בדיון ואיננו מבקש להיות מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית.

על שילטונות בתי הסוהר מוטלת חובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת להבטיח שאסירים הנתונים למשמורתם לא ייחשפו, במקום שניתן למנוע זאת, למצבים שעלולים לגרום להם פגיעה נפשית או להחמרת מחלת נפש קיימת.

כאשר מדובר באסיר שיש בסיס להנחה שהוא סובל ממצוקה נפשית, יש צורך בבצוע בדיקות מתאימות על ידי הגורם הרפואי המוסמך על מנת לבדוק את ההשלכה של ההפרדה על מצבו הנפשי.

...

אני סבור כי רשימה זו איננה רשימה ממצה וסגורה, אלא רשימה בסיסית והכרחית לדיון בעניינו של כל אסיר ללא יוצא מהכלל.

בנסיבותיו של מקרה זה, אני סבור שחוות דעת עדכנית הינה הכרחית ודרושה כל אימת שוועדת ההפרדות מתכנסת שוב לדון בהמשך הפרדתו של האסיר.

אני מקבל את הבקשה להארכה באופן חלקי בלבד, כך שהארכת ההחזקה בהפרדה תהיה עד ליום 5/12/16.

מעבר לפגיעה בחשודים עצמם, נגרם נזק נוסף הכרוך באובדן זמן שפוטי, עלות ייצוג החשודים על ידי הסנגוריה הציבורית, הוצאות החזקתם בבתי מעצר העמוסים ממילא ועוד.

כך למשל, בעיניינה של החשודה, ההחלטה על מעצרה חייבה הבאתה לבדיקה פסיכיאטרית ראשונית בבית חולים בשל מצבה הנפשי (שהוא בפני עצמו אמור היה להוות שיקול נוסף בהחלטה בעיניין מעצרה), באופן שהשבית עבודת צוות סיור שליווה אותה למשך כ- 5 שעות – 15:00 עד 20:00 – כמפורט בתגובת המבקשת במ/1.

...

סעיף 38(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, קובע הסמכות לפיצוי אדם אם מצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר.