לטעמי ההתיישנות בפלילים ראו, למשל, [בג"ץ 6972/96]התנועה למען איכות השילטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 773-769 (1997); [][]ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 66 (14.1.2010); רינת קיטאי סנג'רו "הצדקות להתיישנות עבירות" עלי משפט יא 227 (2014).
מהן ההצדקות להחיל דוקטרינות נפרדות בהליכים השונים? השיב על כך פרופ' יצחק זמיר:
"תביעה נגד גוף צבורי היא בפועל תביעה נגד הציבור המיוצג על ידי אותו גוף. אם מתברר כי התביעה מבוססת מבחינה משפטית, ואפילו אם מתברר כי עובד הציבור המייצג את הגוף הצבורי פעל ברשלנות ואף במזיד, ולכן התובע זוכה בדין, את מחיר פסק הדין משלם בעיקר הציבור, או בני אדם מסוימים בקרב הציבור, ולא עובד הציבור. [...] להבדל זה נודעת חשיבות במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט. ראשית, הפגיעה של פסק הדין בציבור, כיוון שהיא עשויה לחול על בני אדם רבים, כגון במקרה של ביטול תכנית מתאר או ביטול תקנות, יכולה להיות קשה פי כמה וכמה מפגיעה של פסק דין באדם אחד. שנית, הפגיעה של פסק הדין בציבור אינה רק סך כל הפגיעות בבני אדם שפסק הדין משפיע עליהם, במישרין או בעקיפין, אלא היא עשויה להיות גם פגיעה באנטרס צבורי שיש לו חשיבות רבה ורחבה עוד יותר. למשל עשויה להיות פגיעה, שאולי תבוא לידי ביטוי רק לאחר זמן רב וכלפי בני אדם אחרים, בבטחון או בסדר הצבורי, או בשמירה על איכות הסביבה, או בהגנה על קופת הציבור. לכן האיזון שבית המשפט עורך בין האינטרסים של בעלי הדין בעיניין אזרחי שונה מן האיזון ביניהם בעיניין מנהלי" (זמיר כרך ג, בעמ' 1920-1919).
...
הרשות, מצדה, טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי שדבק בה. עם מי הדין? שאלה זו התעוררה בשתי עתירות שנדונו בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) והיא עומדת להכרעתנו בערעורים דנן.
ד. כאן הציב חברי את קו הפדות במועד שבע שנים מעת התקנתו של הצו הפגום; לדבריו, "הגם שאין לקבוע מסמרות וכל מקרה ייבחן לגופו, סבורני שחלוף פרק זמן של שבע שנים – אורכה של תקופת ההתיישנות האזרחית – מקים חזקה שלפיה עתירה המכוונת לפגם משורשר שחוסר הסמכות שדבק בו לא היה גלוי על פניו, לוקה בשיהוי מאיין המצדיק לדחותה על הסף. עם זאת, בהיות השיהוי מושג פונקציונלי, אין מדובר בחזקה חלוטה, וזו ניתנת לסתירה כנגזרת של מכלול הנסיבות כאמור" (פסקה 49).
לטעמי, חוות דעתו מאזנת כראוי ביניהם, ומקובלת עליי הצעת חברי להעמיד את מועד השיהוי במקרים אלה על שבע שנות ההתיישנות האזרחית.
סוף דבר, אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט פוגלמן, על כל נימוקיו.
