הוראת שעה, אשר השהתה את תחולת ההגבלות הנ"ל בכנסת ה-20 חוקקה אמנם באופן דומה לתיקון לחוקי-היסוד בפרק הזמן שבין כינון הכנסת לבין הקמת הממשלה (חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20)), אולם יודגש כי הוראת שעה זו נועדה לדחות את כניסתו לתוקף של תיקון מס' 1, כלומר להותיר את המצב החוקתי הקיים על כנו בפועל, ונקבע כי אין בה פגיעה בזכויות אדם ואף לא בעיקרון יסוד של משטרנו הדמוקרטי (עניין יש עתיד, בפסקה 13).
יפים לעניין זה גם דברי השופט י' עמית באותו עניין, בדבר "ייפוי כוח בלתי חוזר" שניתן לחברי הכנסת בקלפי מאת הבוחר:
"על פי כללי השיטה הפוליטית הנוהגת במדינה מאז הקמתה, ציבור הבוחרים מייפה את כוחם של חברי הכנסת ברשימות השונות לייצג אותו. מדובר בייפוי כוח בלתי חוזר, הגם שתוקפו מוגבל בזמן עד לבחירות הבאות. משנבחרו חברי הכנסת על פי רשימות המפלגות, קיימת חזקה חלוטה כי עמדותיהם ופעולותיהם מבטאות את רצון הבוחר. 'הממשלה תיכון משהביעה בה הכנסת אמון', כלשון סעיף 13(ד) לחוק יסוד: הממשלה. השעה שבה למעלה מ-60 חברי כנסת מרימים את ידם בתמיכה ובמתן אמון בממשלה שהורכבה זה-עתה, היא המועד הקובע שבו חברי הכנסת מבטאים את רצון רוב הבוחרים על-פי יפוי הכוח הבלתי חוזר שהופקד בידיהם. היתערבות בית המשפט בנקודת זמן זו ובהליך דמוקרטי זה, כמוה כהתנגשות חזיתית עם רצון הבוחר כפי שבא לידי ביטוי בהצבעת נציגיו בכנסת." (שם, בפיסקה 16 לפסק דינו).
...
השופט ג' קרא:
אני מצטרף למסקנת חבריי – הנשיאה א' חיות והשופטים נ' הנדל, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק-ארז, ע' ברון וד' מינץ – כי דין העתירות להידחות.
בכל הנוגע לצו על תנאי הראשון, אני סבור, כדעת חברתי, השופטת ברק-ארז, כי הטענות שהועלו ביחס להסדר אי-האמון שבתיקון מס' 8 לחוק-יסוד: הממשלה, מופנות הלכה למעשה כלפי תכניו המהותיים ומצריכות, לשם בחינתן, להיזקק לדוקטרינת התיקון החוקתי הלא חוקתי (פסקאות 13-12 לחוות דעתה).
נוכח כל האמור, אני סבור כי דין העתירות להידחות.
