בעיניין זה אפנה לעדותו של גופר בעמ' 149-153 לפרוטוקול וכן להודעת גופר במל"ל (סומנה ת/2 כמוצג מטעם התובע), וכן ת/3 הודעת התובע על פגיעה בעבודה שם ברובריקה של חתימת מעביד ציין גופר כי אינו מאשר את הנטען בהודעה על ידי התובע מאחר והתובע לא הודיע על פגיעה בעבודה וכי :"במשך תקופה ארוכה בין 12/12/ ל- 5/13 ניהל משא ומתן על רצונו להפוך לעצמאי ולהמשיך לקבל שכר, דבר לו סירבתי". במילים אחרות, מעדותו של גופר הן בבית המשפט והן מהדברים שמסר לחוקר של הביטוח הלאומי כעולה מת/2, עולה תמונה של מערכת יחסים עכורה בין התובע לגופר אשר נמשכה על פני שנת עבודתו האחרונה של התובע בסוכנות עד לפיטוריו, אשר כללה מספר וויכוחים סביב מספר נושאים הקשורים בטבורם ביחסי עובד- מעסיק ואשר מאפיינים לא אחת את מערכת היחסים בעולם העבודה, עת מעסיק ועובד לא רואים עין בעין את המשך קדומו של העובד בעסק.
בעיניין זה יפים דבריו של כב' השופט עמית בסעיף 15 לפרשת אסותא:
"...הכרה ברוגז ובהתרגשות במהלך העבודה, שסופם בארוע לבבי, תגדיל עד לאין שיעור, למעלה ולמטה ולצדדים, את מעגל הניזוקים ואת האירועים בגינם תוטל חבות בנזיקין על מעבידים..." ובהמשך בסעיף 16: "... להטלת אחריות נזיקית במקרים מעין אלו השלכות לא רצויות על חיי המסחר והכלכלה, ולטעמי, גם על יחסי העבודה..."
אלא מאי? התובע נתפס לכלל טעות בסובארו כי עצם העובדה כי אותו וויכוח מושא עילת התביעה דנן הוכר "כארוע חריג" על ידי בית הדין לעבודה בהליך שניהל מול המל"ל, אשר כידוע המסגרת הנורמאטיבית שלו קבועה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, משמעו כי יש בהכרח מקום להכיר גם בתביעתו בהליך דנן שהנה תביעת בגין ניזקי גוף (פרוץ המחלה) בשל חבותו של המעסיק לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
...
לגבי הסטרס כגורם סיכון, מציין המומחה כי מדובר בגורם אמורפי שאין לגביו מסד נתונים מבוסס להבדיל מהעישון וכדבריו: " העישון בסופו של דבר גורם להשראת המחלה, העישון גורם לביטויים האימונולוגיים של המחלה, העישון מאקטב, מזרז את הרס המפרקים ואפילו משתתף בהשראת הכאב שקשורים למחלה" (עמ' 16-17 לפרוטוקול).
בנוגע לחריג השני העוסק באובדן סיכויי החלמה, ביאר העליון בזו הלשון (עמ' 580 להלכת מלול):
"...במקרים שבהם נקבע כי התרשלות בטיפול הרפואי פגעה בסיכוייו של המטופל להחלים, אולם לא ניתן היה לקבוע לפי מאזן הסתברויות את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שהוסב למטופל באי-החלמתו, נפסק כי אפשר לקבוע אחריות בגין נזק אחר שנגרם לו, לאמור: עצם הפגיעה בסיכויי ההחלמה. כלשונו של השופט ש' לוין בעניין פאתח: "מקובלת עלי ההשקפה, שאובדן סיכויי החלמה, שנגרם עקב הרשלנות, יכול להיחשב, הוא עצמו, כנזק בר-פיצוי" (שם, בעמ' 320).
סוף דבר
לאור כל המקובץ לעיל, ולנוכח המסקנות אליהן באתי לעיל בדבר היעדר עילה, היעדר חבות והיעדר קשר סיבתי בין האירוע מושא התביעה לבין פרוץ המחלה בהתאם לנטל השכנוע הדרוש במשפט האזרחי, לא כל שכן על רקע משקלם המצטבר, מתבקשת המסקנה כי דין התביעה להידחות.
