בית הדין סיכם כי "מכלל העדויות, חלופת המסרונים בין הצדדים, מסירת תלושי שכר ותשלומים שדווחו בדו"חות הכספיים של העסק, התרשמנו איפוא כי לא היה מדובר בעזרה משפחתית כטענתו של סלע, אלא ביחסי עבודה לכל דבר ועניין. התובע הישתלב בעסק, קיבל הוראות מסלע, פעל ללא לאות לקידום עסקיהם של הנתבעים וציפה לקבל גמול" (סעיף 58 לפסק הדין).
דרך כלל אמנם אין בעובדה זו ביחס לאדם שמבצע עבודה עבור הזולת כדי להצביע על היעדרם של יחסי עובד-מעסיק, אך בנסיבות המקרה המיוחדות אליהו לא נתן סיוע כזר הבא להיתפרנס מעמל כפיו אלא עזר לעסק משפחתי של אביו ואחיו, שסיפק פרנסה למשפחה כולה וגם לו עצמו כחלק ממנה.
...
לטעמנו מכלול הראיות מלמד כי אליהו, ככל הנראה במקביל לבני משפחה נוספים, "נתן כתף" בעסק המשפחתי של אביו ואחיו בהיקף גמיש שלא הוברר בהליך אך שאינו מלא וללא מחויבויות כשל "עובד". משכך, שוכנענו כי בנסיבות המקרה המיוחדות מוצדק להתערב בקביעותיו העובדתיות ובעיקר המשפטיות של בית הדין האזורי ולקבוע כי הסיוע שנתן אליהו לא חרג מעזרה משפחתית לאביו (בכובעו כשותף בעסק) וכי התייחסות אליו כ"עובד" בדיעבד היא מלאכותית ומאולצת.
נוסיף כי ככל שהיה מקום למסקנה כי בוסס מעמדו של אליהו כעובד - וכאמור לעיל עמדתנו שונה - הרי שבסכסוך המסחרי בין המעסיקים במשותף בנוגע לחלוקת האחריות ביניהם עשוי להינתן משקל גם לעקרון תום הלב.
מבחינה זו הגשת התביעה לבית הדין תוך שיתוף פעולה ברור בין אליהו וברוך באופן שיש בו כדי לסכל את פסק הדין של פירוק השותפות נעשתה לפיכך לטעמנו בחוסר תום לב מובהק, שגם ממנו קשה להתעלם בעת ייחוס האחריות בין ברוך לסלע אם וככל שהיה מקום לקביעה בדבר קיומם של יחסי עבודה.
סוף דבר - הערעור מתקבל והחיובים שנקבעו בפסק הדין של בית הדין האזורי בטלים.
