יחסי עובד-מעביד בענף שירותי הגרירה

הצדדים: התובע הוא נהג גורר-תומך (סמיטריילר) במקצועו, אשר עבד בנתבעת מיום 26.4.2006 ועד ליום 1.3.2015 כנהג רכב כבד.

[15: בעיניין זה נקבע בהסכם הקבוצי הענפי משנת 1996 שהיה נהוג עד להסכם הקבוצי מפברואר 2013 כי "עובדים שיאלצו לאכול לרגל עבודתם מחוץ לעיר שבה נמצא משרד החברה וכן עובדים שיאלצו ללון מחוץ לבתיהם לרגל ביצוע עבודתם, תשתתף החברה במימון ארוחותיהם ו/או לינתם, לפי המקרה בשעור שיהיה מקובל מפעם לפעם בשירות המדינה, וכפוף לחוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס-הכנסה המוצאות מפעם לפעם ע"י המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה"] בהסכם הקבוצי בענף התובלה מפברואר 2013 נקבע כי העובדים עליהם חל ההסכם "יקבלו תוספת בגין הוצאות אש"ל בסך 50 ₪ ברוטו עבור כל יום עבודה בפועל, וזאת ללא תלות במספר שעות העבודה בפועל במהלך יום העבודה"[footnoteRef:16].

] הזכות לתוספת אש"ל הנה להחזר הוצאות ולכן היא איננה בגדר זכות נלווית אשר איננה ניתנת לפדיון לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעסיק.

...

משמקובלת עלינו גרסת התובע על העסקתו בהסכם אשר קבע כי הוא זכאי לשכר בסיס שעמד נכון לסיום הקשר על סך 7,000 ₪ נטו לחודש (הגבוה מהשכר הטבלאי), ובתוספת פרמיה בשיעור קבוע מהכנסות המשאית שמעל 28,000 ₪ לחודש – זכאי התובע לפיצויי פיטורים בהתאם לעקרונות הבאים: כפי שנפסק בבג"צ 439/82 שלום נחמיאס נגד בית הדין הארצי לעבודה (פד"ע לז' (2) עמ' 109) (להלן – "פסק דין נחמיאס"); תשלום לקרן פנסיה הבא במקום פיצויי פיטורים איננו פוטר מתשלום פיצויי פיטורים בגובה ההפרש שבין השכר המוסכם לשכר הטבלאי המשמש בסיס לתשלום פיצויי הפיטורים על פי ההסכם הקיבוצי הרלוונטי - ובענייננו ההסכם הקיבוצי בענף התובלה.

] לאור המחלוקת בשאלת זכותו של התובע להפרשי פיצויי פיטורים ומשלא הציג התובע כל ראיה ביחס למועד שבו נמסר לו מכתב שחרור הכספים שעמדו לרשותו לטובת פיצויים הפיטורים – התביעה לפיצויי הלנת פיצויי הפיטורים נדחית.

סוף דבר: לאור המקובץ, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: גמול בגין העסקה בשעות נוספות בסך 141,750 ₪.

כמו כן הוגשו מטעם התובע, תצהיריהם של מר כאמאל גאברין, שימש כמפעיל ציוד מכאני הנדסי אצל דודו, עבדאלל גאברין, אשר סיפק חול ושרותי שופל ומשאית לנתבעת וכן מטעם מר עיד אל קשחר, שעובד כפקח ברשות הטבע והגנים והוא אחראי על השטח בו התבצעה עבודת הנחת קו המים.

המבחן לקביעת קיומם של יחסי עובד ומעסיק הוא "המבחן המעורב", המורכב משילוב של מבחנים שהדומיננטי שבהם הוא מבחן ההישתלבות (ראו בין היתר: ע"ע (ארצי) 300256/98 אייזיק - תה"ל, תיכנון המים לישראל בע"מ פד"ע לו 817 (2002); ע"ע 478/09 חסידים - עריית ירושלים 13.1.11).

צו ההרחבה הבניה והתשתיות מגדיר מעסיק כך: "כל מעסיק בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בענפים ראשיים 43-41, על ענפי המשנה שלהם, לספר הסווג האחיד לשנת 2011, אשר פירסמה הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה" ועובד כך: "כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי". הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי היא חברת תשתיות (סעיף 10) ונתון זה נלמד גם משמה.

התובע אף לא הציג כל אסמכתה המלמדת על תשלום לגרר באופן פרטי בסך 500 ₪, כפי שטען (סעיף 11 בתצהיר התובע) והוא לא זימן עד בתמיכה לגירסתו האמורה.

...

סוף דבר לאור כל שפירטנו לעיל, דין התביעה בחלקה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובע הסכומים הבאים: הפרשות לפיצויים - 6,493.25 ₪; הפרשות לפנסיה - 6,493.25 ₪; אש"ל- 19,485 ₪; דמי הבראה - 3,024 ₪; דמי חופשה - 3,920 ₪; שי לחג - 500 ₪.

הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין בתוספת ריבית והצמדה מיום סיום העסקת התובע 19.5.17 ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן יש לתת את הדעת כי פרויקט הרשקוביץ היה מתוכנן להימשך משך 18 חודשים בלבד ואולם בפועל חלפו 30 חודשים עד לקבלת טופס 4 ואף לאחרי כן נמשכו עבודות הבנייה בפרויקט כך שהוא נמשך 3.5 שנים תחת 1.5 שנה כמתוכנן! התארכות זו הגדילה משמעותית את הוצאות הבנייה והוצאות התיקונים וההשלמות, כיוון שלדיירים היו תלונות רבות בשל ליקויי בניה וחוסר התאמות אשר גררו אף תביעות משפטיות כנגד הנתבעת.

המומחה מוסיף ומציין כי לאחר סיום הפרויקטים בכספי והרשקוביץ חדלה הנתבעת מכל פעילות כלכלית לפיכך נותרו לה יתרות חוב רבות לעובדים בשל סיום יחסי עובד - מעביד (שם, עמ' 34).

העד העיד כי בפרויקטים הנדונים הוא בנה בשיטת ברנוביץ ולפיכך קל לו לזכור את דרך תחשיב וצריכת הבטון והברזל לעניי זה, העד הבהיר כי לא שיש כקבלן שלד של הנתבעת בפרויקטים אחרים שלא ניבנו בשיטת ברנוביץ (עמ' 227 ש' 33-35 לפר' מיום 1.4.19), מר פליקס העיד כי במסגרת יחסי העבודה הארוכים שלו עם הנתבעת ומנהלה מר קוזניץ ז"ל הם לא נדרשו כלל ליומני עבודה וכי תמיד קיבל את שכרו במועד (עמ' 228 ש' 30-35 לפר').

גם לעניין זה מצאתי לקבל את עמדת המומחה מטעם הנתבעת, מר גת, בחוות דעתו מנובמבר 2018 אשר בחן באופן דקדקני את הסכומים ששולמו עבור עבודת פועלים בכל אחד מהפרויקטים (ראו פרק ה' לחוות דעתו) ולא מצא כי נפלה חריגה ברכיב זה. מר גת פירט בחוות דעתו את מספר הפועלים בכל פרויקט ופרויקט וכן את המחיר ששולם עבורם (ראו סע' 33-39 לחוות הדעת), כאשר מסקנתו הייתה – "היתנהלות בנייני עמיחי בקשר עם התשלומים ששולמו לשירות התעסוקה, קזוז התשלומים של אותם קבלני משנה שעבורם הקצתה בנייני עמיחי פועלים אשר שהו בארץ על פי רשיון שנירשם על שם הקבלן – הנה תופעה שכיחה. מהסכומים שצויינו לעיל מהם מתקבלים מספר הפועלים היומיים שהועסקו ע"י בנייני עמיחי הנם סבירים, מקובלים בענף והמומחה מר ליפא אינו צריך לתהות בטענתו זו " (סע' 39 לחוות דעת נובמבר 2018) גם לעניין זה מצאתי את הבהרותיו של מומחה הנתבעות מספקות ולא מצאתי כי עלה בידי התובעת לעמוד בנטל הראיה המוטל עליה להוכחת העמסת פועלים בפרויקטים מעבר למה שצוין בחוות דעת מומחה בית המשפט, רו"ח פרישקולניק, כאמור לעיל.

...

נוכח חישוביו הנזכרים מגיע מומחה הנתבעות מר גת למסקנה כי – "ההפרש המתקבל בין תעודות המשלוח לבין משקל הברזל התיאורטי שחושב לפי 100 ק"ג מ"ק מגיע לכדי 4.6%. די אם אזכיר כי ישנו הפרש בשיעור 3% בין משקל הברזל בפועל – המכונה בעגה המקצועית "משקל הנדסי" – לבין המשקל התיאורטי ועוד כ – 2% עבור ברזל שאינו נכלל ביחס 100 ק"ג/מ"ק כמו עבור ספסלים, קשירות ותמיכות נקבל שלא "נעלם" ברזל"" (הדגשה שלי – צ.ו; שם, סע' 25)

כפי שפורט לעיל באריכות, אני מקבל את הסך אשר פורט בחלופה א' לתחשיב הסיכום של המומחה פרישקולניק מחודש יולי 2019, היינו 2,641,000 ₪, כסך המהווה את יתרת זכויותיה של התובעת בריווחי הפרויקטים נכון למועד התחשיב.

מעת שלא מצאתי כל ראיה לקיומה של עילה אישית כנגד המנוח ולא מצאתי כל עילה להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת, הרי שהתביעה כנגד הנתבעת 2, הגב' אווה קוזניץ, הבאה בנעליו - נדחית.

כך עולה ממסמכים אשר הגישו הצדדים, במסגרת הליך זה. התובע טוען בכתב התביעה לתחולת צו ההרחבה בענף החקלאות ועותר בתביעתו להפרשי שכר לתקופה 7/2011 – 5/2014 בגין אי תשלום: שכר מינימום בסך כולל של 83,490 ₪, שעות נוספות בימי שישי בסך כולל של 3,757 ₪ וגמול עבור עבודה בימי מנוחה בסך כולל של 36,400 ₪.

נטען כי התובע גורר אותה למאבקים משפטיים מבלי שקיים מנגנון לשפותה כאשר יתברר כי מדובר בטענות סרק.

לבקשה צורף תצהיר מטעם הנתבעת בו נימסר בין השאר כי מבדיקה שנערכה התברר שהתובע מעולם לא עבד אצל המנוח או אצל הנתבעת וכי לא היתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.

בכל הנוגע להסדר "טעמים מיוחדים שיירשמו" הצביע בית הדין על מספר נסיבות המצדיקות לשקול החלת הסדר זה במקרה קונקריטי, ובכלל זאת – העידר תעוד לעבודתו של העובד (ככל שמדובר בעניינים שבהם נטל הראייה מוטל על העובד, אולם הפרת החובות הרישומיות מקשה עליו את הוכחת תביעתו); העסקה בתבנית מורכבת, עת יש לבחון את האותנטיות והלגיטימיות של ההיתקשרות בין הגורם הנתבע לבין הגורם שהעסיק במישרין את העובד, ובכלל זאת אם הגורם הנתבע היתקשר עם קבלן כוח אדם או קבלן שירות חסר רישיון על פי החוק".

...

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, אני סבורה כי לצורך הדיון בבקשה נדרשות מצד הצדדים השלמות כפי שיפורטו להלן.

כן אני סבורה כי אין מקום להיעתר לבקשת התובע לדחות את הבקשה לחייבו בהפקדת ערובה, מהסיבה כי החלטה בבקשה כזו אשר ניתנה ביום 15.11.2015 במסגרת ההליך הראשון, מהווה "השתק פלוגתא" המקים מחסום דיוני מפני העלאת הבקשה בהליך.

בנסיבות העניין אני סבורה כי יש להורות על הגשת תצהיר מטעם התובע ולא למחוק את תגובתו לבקשה, כבקשת הנתבעת.

בית הדין האיזורי לעבודה בנצרת סע"ש 26095-06-19 לפני: כב' השופטת רויטל טרנר נציג ציבור (עובדים) מר יגאל הולצר נציג ציבור (מעסיקים) מר אלישע שחם התובע ניסים עלוש ע"י ב"כ: עו"ד אלון כהן הנתבעת מטרו גרר בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד יניב נשיא פסק דין

לטענת התובע, יש לפנות לסדר H בסווג האחיד "שירותי תחבורה, איחסנה, דואר ובלדרות" ולענף ראשי 49 "הובלה יבשתית" ולהחיל על הנתבעת את סעיף 4923 שעניינו "הובלת מטענים בדרכים" הכולל "הובלת כל סוגי המטענים בדרכים: עצים כרותים, מלאי (של סחורות), מטענים בקרור, משאות כבדים, מטענים בצובר ובמכליות, כלי רכב, פסולת וחומרי פסולת ללא איסוף וסלוק" (הדגשה לא במקור).

מנגד, טוענת הנתבעת כי צו ההרחבה בענף ההובלה לא חל על יחסי העבודה שבין הצדדים, ולכן התובע לא זכאי לפצוי בגין רכיב זה. עיון בעדותו של דובי מלמד כי לא הופרשו לתובע כספים לקופת הפנסיה במשך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת: "ש: אתה יודע שאתה צריך להפריש פנסיות, נכון? כמעסיק.

...

עם זאת, לא שוכנענו כי מדובר בסתירה היורדת לשורשו של עניין, ומלבד סתירה זו, עדותם של השניים נמצאה אמינה בעינינו.

] סוף דבר על יסוד האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, והתובע זכאי לסכומים הבאים: הפרשי שכר 6,564 ₪ פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 8,000 ₪ פדיון חופשה 3,840 ₪  דמי הבראה 3,478 ₪ תגמולים 5,045 ₪ פיצוי בגין תלושים 7,000 ₪ פיצוי בגין הודעה על תנאי עבודה 3,000 ₪ סך הרכיבים הינו 36,927 ₪.

נוכח המחלוקות הכנות בין הצדדים, לא שוכנענו כי יש לפסוק פיצוי הלנת שכר.