כך, למשל, במקרים חריגים בהם: "... מוכח כי חברת כוח האדם או הקבלן הם חלשים מאוד, נעלמו, או במקרים דומים אחרים."
שנית, "בהתייחס למקרים בהם המדינה מעורבת בתבנית ההעסקה נוסיף כי אי מילוי ההוראות המנהליות הקבועת בחוק המינויים (חוק שירות המדינה (מינויים) התשי"ט-1959, אינו שולל קיומם של יחסי עובד מעסיק בין מבצע העבודה לבין המדינה לעניין זכויות כלליות הנובעות מיחסי עבודה. שאלת קיומם של יחסי עבודה כאמור תיבחן בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה.".[footnoteRef:28] [28: ע"ע 16612-10-11, עניין קטילי פדוא, בסעיף 22 לחוות דעתו של השופט איטח, וראו האסמכתאות שם.]
סוגיית זהות המעסיק – מן הכלל אל הפרט
לאחר שבחנו את טענות הצדדים על רקע מכלול הראיות, באנו לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל לשכנע כי יש לראות במדינה כמי שהייתה מעסיקתו, עת הועסק במסגרת תוכנית קרב.
לגבי דידה, תפקידו העקרי של משרד החינוך הוא לספק חינוך לילדי ישראל, ואילו התפקיד אותו ביצעו הנתבעות (1 – 2) איננו במסגרת תפקיד עקרי זה. המדינה הפניתה לכך, שבמסגרת תוכנית קרב נימצאות תוכניות בתחום האוריינות, שיאצו, יוגה, אמנות פלאסטית, כישורי חיים, תיקשורת, קולנוע, דרמה, תאטרון ועוד.
תחולת "ההסכם הקבוצי לעובדי ההוראה והחינוך" / תקנון שירות עובדי הוראה על יחסי הצדדים
התובע טען, כי על העסקתו חל "ההסכם הקבוצי לעובדי ההוראה והחינוך"/ "תקנון שירות עובדי הוראה", זאת מכוח כל אחד מהנימוקים הבאים:
מכוח היותו עובד הוראה שהועסק במשרד החינוך;
לחילופין, למקרה שייקבע כי טלדור ומרמנת היו מעסיקותיו ופעלו כחברות כוח אדם – אזי הוא זכאי להשוואת תנאים מכוח סעיף 13(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996;
לחילופי חלופין, במקרה בו בית הדין יקבע כי אין לראות בנתבעות 1 - 2 חברות כוח אדם, אלא קבלניות שירותים - התובע טען כי יש לחייבן להשוות את תנאי עבודתו לתנאי העבודה של עובדי ההוראה עימם עבד; זאת, מכוח תקנת הציבור.
...
דיון והכרעה - דין התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש להידחות.
אחרית דבר
לאור כל האמור לעיל – התביעה נגד הנתבעת מס' 3, מדינת ישראל-משרד החינוך – נדחית; וכך גם נדחית התביעה נגד הנתבעת מס' 2 – טלדור;
התביעה נגד הנתבעת מס' 1 – מרמנת – מתקבלת בחלקה.
בנוסף, ולאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות אופן ניהולה המכביד של התביעה, ומנגד נוכח הערותינו לגבי התנהלות מרמנת כאמור בגוף פסק הדין - אנו מורים כי מרמנת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד, בסך של 5,000 ש"ח.
בשים לב למכלול נסיבות העניין, חרף דחיית התביעה נגד המדינה וטלדור, ובשים לב לכך שאותם עורכי דין ייצגו את טלדור ומרמנת – לא ראינו לנכון לעשות צו להוצאות.