יחסי עובד מעביד משווק פרסומות והשלכותיהם

בדיון להוכחות לא הופיע נציג ציבור נוסף, ועל מנת למנוע ביזבוז זמן מהצדדים ועינוי דין – קויים הדיון בהרכב חסר המחלוקת בתיק: האם היתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לבין יחד, עובר ליום 26.08.2014 עיקר טענות התובעת: לתובעת היה בעבר עסק רהיטים בבעלותה, תחת השם המסחרי "שולחן מלכים", אך בשל חובות כבדים והפסדים (שנבעו בין היתר משריפת המלאי) מכרה את העסק , שהיה בעל פוטנציאל עיסקי, למר שטיגליץ.

התובעת עסקה במכירות ללקוחות ופרסומות.

בנקודה זו, ולאחר שמיעת כלל העדויות מקובל עלינו כי אכן גב' סופר לא ידעה מי מיתעניין בתובעת וחששה לה, בשל העובדה שחיפשו אותה נושים שונים, ולכן השיבה שאינה עובדת שם. אכן, בד"כ בית הדין מייחס חשיבות רבה לחקירה הראשונית של הנחקר, תוך הבנה שאמר את האמת כאשר לא הבין את השלכות דבריו מבחינה משפטית על המבוטח עליהם הם שואלים.

יתרה מכך - חוסר מקצועיותו בתחום מסביר את הרצון שלו כי התובעת תישאר מספר חודשים בעסק ותמשיך לעבוד בו כמוכרת שכירה בחברה החדשה שהקים – עניין שהיה בו לשניהם אינטרס: היא חיפשה פרנסה כשכירה בתחום המוכר לה היטב, בבחינת "שקט תעשייתי" לאחר תקופה של חובות, והוא – היה מעוניין בידע ובניסיון השיווקי שלה.

...

מכל האמור לעיל, מסקנתנו היא כי למרות ההודעה לחוקר של גב' סופר, עדותה של גב' סופר בבית הדין מקובלת עלינו.

בהתחשב בכל העובדות הגענו לכלל מסקנה כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בדבר עבודתה בעסק כעובדת שכירה, כי השתלבה בעיסקו החדש של מר שטיגליץ בחברת "יחד", כי לא היה לה עסק עצמאי באותה עת, ומשכך התקיימו בינה לבין חברת יחד יחסי עובד ומעסיק בתקופה לה טענה בתביעתה.

סוף דבר: התביעה מתקבלת.

להלן המסמכים שהתבקשו על ידי התובעים: כל הסכמי ההיתקשרות של הנתבעת עם מפרסמים אשר פירסמו הן במסגרת תוכנית הבוקר והן במסגרת יתר התוכניות ברדיו, לרבות הסכמים בדבר חלוקת זמני הפרסומות/אזכורים בין תוכנית הבוקר ליתר התוכניות, וכן הסכמי הברטר (שיווק והנהלה, אך לא רק) של הנתבעת עם המפרסמים הן בתוכנית הבוקר והן ביתר התוכניות, בתקופה שבין 19 בנובמבר 2009 ועד ה- 1 בנובמבר 2014.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא, כאמור, באשר לקיומם של יחסי עובד ומעביד: בעוד שהתובעים טוענים כי היתקיימו בינם לבין הנתבעת יחסי עובד מעביד בהתאם לכל המבחנים שנקבעו בפסיקה וההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 19.11.09 הוא הסכם עבודה, טוענת הנתבעת כי לא היתקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד וכי מדובר בהסכם להזמנת שירותים וכי בסעיף 9 להסכם נקבע כי אכן מדובר בהתקשרות מסוג זה, לבחירת התובעים עצמם.

אשר למבחן הרלבנטיות נפסק על ידי בית הדין הארצי בעיניין ע"ע 494/06 מדינת ישראל - נציבות המים - אבנצ'יק, 28.3.07 (להלן: "פרשת אבנצ'יק") כדלקמן – "שני תנאים להתקיימותו של מבחן הרלבנטיות: תנאי הסף, בו נידרשת הוכחת קיומה של זיקה ברורה בין גילוי החומר המבוקש לבין טענותיו של המבקש בהליך העיקר. זהו ההיבט הצר של מבחן הרלבנטיות, שקיומו הוא תנאי הכרחי לקיומו של 'דיון יעיל' כנדרש בתקנה 46 לתקנות. אולם אין תנאי זה מספיק. היתקיים תנאי הסף, יוסיף בית הדין ויידרש להיבט הרחב של מבחן הרלבנטיות. במסגרת זו תבחן הבקשה לגילוי מסמכים, על רקע נסיבותיו של המקרה הנידון; בשים לב לאמות המידה הקיימות ומשקלן מנקודת מבטו של מבקש גילוי המידע; ההשלכות על ההליך העקרי ועל האינטרסים של הצדדים; ומידת תרומתם של כל אלה לקיומו של 'דיון יעיל' בהליך העקרי". כן נפסק, כי נוכח הסמכות הרחבה שהוענקה לבתי הדין בסוגיות גילוי ועיון במסמכים, יש מקום להשתמש בסמכות זו בזהירות, תוך עריכת איזון בין האינטרסים השונים העומדים על הפרק, ובעיקר בהיתחשב בנזק שייגרם לכל אחד מהצדדים, ולצדדים שלישיים מגילוי או אי גילוי המסמך.

...

לפיכך, דין הבקשה להידחות.

על כן, דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: בקשת התובעים לגילוי מסמכים נדחית.

ניתן להבין שהמנהלת מתייחסת בעדותה למקרים הזכורים לה, שהעובד מטעמה איתר מפגע ודיווח על תקונו, ולא יודעת לאמר את המועד של תיקון זה. התשובה בשאלון לשאלה "האם המפגע תוקן לאחר התאונה מיום 8/10/12?" במלים: "המפגע תוקן מיידית", הוצגה למנהלת בחקירתה והיא השיבה, שכוונתה היתה ביחס לזמן שחלף מרגע שהקולטן נפגע ועד שהעובדים התייצבו לתקנו, שאז השכנה עידכנה אותם ש"אתמול פגעו בקולטן" [ש' 28-30 בעמ' 28 ו-ש' 1-2 בעמ' 29 לפרו'].

אין באמור כדי לשנות מההשלכות שיכולות להיות בענין משקל העדות, ולעתים באמינות, לגבי עדויות המובאות בהרחבה של החזית, לעומת מה שנטען קודם מטעם אותו צד; היינו, הרחבת בסיס העילה בתצהיר עדות ראשית, ובעיקר - עדות של מתן גרסה חדשה או השלמה לגירסה, הנתנת במהלך החקירות הנגדיות -באיחור וב"כבישה", לעומת גרסה קודמת מצומצמת יותר, המוצגת בכתבי הטענות או אף לגירסה המוצגת בתצהיר העדות הראשית.

התובעת מעידה כי במשך כ-17 שנים טרם מועד החבלה עבדה כסטייליסטית ומפיקה ארועי אופנה, כגון: תצוגות אופנה, שערי מגזין, סדרות כתבות, פירסומות, סטיילינג אישי וכו'.

התובעת מעידה כי היא מעסיקה מאז שפתיחה עסק עצמאי שני עובדים, וטוענת כי יש לייחס את העזרה הנדרשת לנכותה, אך מדובר בעסק חדש, שיכול שמאופיו הוא כזה שיכול שהניהול והשיווק נעשה על ידה, והעבודה הפיזית נעשית ממילא, בכל מקרה, על ידי עובדים.

...

להשלמת התמונה, הפיצוי בגין כל נזקי התובעת בגין פציעתה ביום 8.10.12 (אילו היתה התביעה מתקבלת ללא קביעת כל אשם תורם), הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר (בתוספת פנסיה) – 126,646 ₪ אובדן כושר השתכרות לעתיד (בתוספת פנסיה) – 101,250 ₪ עזרת הזולת בעבר ובעתיד – 12,000 ₪ הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות – 5,000 ₪ נזק לא ממוני – 25,000 ₪ סה"כ: 269,896 ₪ כאמור, לא מצאתי כי התביעה הוכחה; ועל כן, אין התובעת זכאית לכל פיצוי.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות, תשלם התובעת לנתבעת בגין הוצאות שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט סך כולל של 8,000 ₪.

במסגרת עבודתו בחברת התיקשורת "הוט מובייל", ביקש המערער לנסות לשווק את מוצריה של מעסיקתו-הוט מובייל, בין היתר, באמצעות אותה רשימת תפוצה שהכין.

בית משפט קמא נימנע מלהכריע בשאלה האם למשיב עומדת הגנת "אמת דברתי" ביחס לאמור במכתב, לאחר שציין, כי בכך עלולה להיות השלכה שלילית על המערער.

העירעור שבפניי אינו עוסק בקביעות בית משפט קמא ביחס לפירסום שני זה. תמצית טענות המערער בית משפט קמא שגה משקבע כי לא מדובר בלשון הרע, לאור הוראות החוק ולהלכה פסוקה הנוגעת לנוסח מכתבי תלונה לרשות מוסמכת, כפי שהוצגו בפניו, בהם נקבע כי ייחוס עבירות פליליות לעובד בפני מעסיקתו, מהוה לשון הרע כהגדרת מונח זה בסעיף 1(3) לחוק.

לטענת המערער, מספיק להטיל דופי במקצועיותו של עובד בפני מעסיקו, כדי שהדבר ייחשב לשון הרע, על אחת כמה וכמה במקרה דנן, בו המשיב קבע קביעות עובדתיות מוחלטות וייחס למערער שלוש עבירות פליליות וייחס לו בפני מעסיקתו, חברת "הוט מובייל", עבירות חמורות של שליחת דבר פירסומת, פגיעה חמורה בפרטיות והשגת מידע באופן בלתי חוקי ללא הצגת בדל ראיה או הוכחה לטענותיו.

...

המשיב הסביר מדוע לטענתו המידע הגיע "בדרכים פליליות" וכן מנה חמש טענות שונות מדוע הגיע למסקנה זו. לכן, יש לקרוא את פניית המשיב כמכלול ואין לחלקה לחלקים במנותק מהקונטקסט הכללי.

הגם שאיני רואה כיצד ניתן לראות גם בהיבט הסובייקטיבי בתוכן המכתב לשון הרע, אני סבור שלא היה מקום להגשת הערעור, בייחוד לאחר שבית המשפט קמא בחן באופן יסודי ומעמיק את תוכן המכתב, המטרה לשמה נכתב, והממוענים למכתב, והגיע למסקנה בעיניים אובייקטיביות שאין כאן לשון הרע.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערער ישלם שכ"ט עו"ד המשיב בערעור זה בסך כולל של 9,000 ₪.

בנגוד מוחלט לאמור בכתב התביעה, אין הנתבעים עומדים מאחורי פירסום זה - הם אינם נמנים על מפעילי הפורטל בערבית ומעולם לא שכרו את שירותי הפורטל לצרכי שיווק.

כמו כן, סעיף 25ד לחוק קובע מהם התארים אותם רשאי מוסד אקדמי להעניק, בכפוף לאישור המועצה להשכלה גבוהה ואין בו כל אזכור לתואר "פרופסורה". לפיכך, אין לאמור בחוק זה ובתקנות אליהן הפניתה התובעת כל השלכה לענייננו.

המשיב טען כי מעולם לא עשה שימוש לרעה בתוארו, לא כל שכן שאין מדובר בהתחזות או הטעה ומשלא הראתה התובעת כל שימוש בתואר "פרופיסור" מטעמו, אף אין להדרש לטענתה בדבר "נטילת כינוי בעיניין כשירות מקצועית", כאמור בסעיף 36 לפקודה, ואין הוא בגדר "פוגע בכבוד המיקצוע" במסגרת "פירסומת" מטעמו, כלשון סעיף 18 לפקודה או לתקנות.

המשיבים טענו כי המשיב אינו פועל במסגרתם ו/או באחריותם ו/או באישורם ואינו נתון למרות ו/או אחריות בית החולים ואין בינם לבין המשיב יחסים משפטיים מכל מין וסוג שהוא, לרבות יחסי עובד-מעביד ו/או יחסי מרות ו/או יחסי אחריות.

...

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה.

בהתאם להחלטתי מיום 04/10/11, הנני מחייב את המבקשת לשלם למשיבים 1-4 הוצאות ושכ"ט בסך של 3,000 ₪ בגין מחיקת הבקשה לצו מניעה זמני, מחציתו למשיבים 1 ו – 2 ומחציתו למשיבים 3 ו – 4.

כמו כן, הנני מחייב את המבקשת לשלם למשיבים 1-2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ וכן לשלם למשיבים 3-4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.