מדובר בעסק משפחתי, במסגרתו מסייעים מספר בני מישפחה, בהם אביו של התובע ושתי אחיותיו, שעל עבודתם לא דווח לנתבע באופן מלא.
כשמדובר בהעסקת בן מישפחה, מוטל על בית הדין לבחון בקפידת יתר אם היחסים שנוצרו בין הצדדים הם אכן יחסי עובד ומעסיק, או שהעבודה שנעשתה היא בגדר עזרה משפחתית (דב"ע 0-78-נג פייגלשטוק – המוסד לביטוח לאומי פד"ע כו(1), 283 (1993).
...
לחוקר מסרה האם שהתובע "היה עושה הכל, מוכר, מסדר ומארגן את הסחורה, שם זמזמים על הסחורה, הוא גם היה מתנהל מול הספקים ועושה הזמנות... הוא היה פותח את החנות, מסדר את הבובות ומוציא אותן החוצה, יושב בקופה ומתחיל את המכירות, במקביל אם היינו מקבלים סחורה הוא היה עושה את כל העבודה הפיזית עם הסחורה שזה אומר שם זמזמים על הסחורה, מסדר במחסן, מסדר על קולבים, מתי שהיה צורך להזמין סחורה הוא גם היה מתנהל מול הספקים." ובהמשך תארה את חלוקת התפקידים ביניהם באופן הבא: " הוא היה מנהל את החנות כל הזמן ועושה את מה שתיארתי לך לפני כן. אני היתי מוכרת בחנות, נוסעת לתל-אביב לקניית סחורה, עובדת מול רואה החשבון והבנקים, עושה את העבודה השוטפת, כל מה שהוא היה עושה גם אני הייתי עושה, היינו עובדים בשיתוף פעולה מלא."
כשהתבקשה לתאר מה השוני בין התקופה במהלכה התובע עבד כשכיר לעומת התקופה בה תיפקד כבעלי החנות השיבה האם "הוא היה עושה כמעט את כל העבודה, הוא נתן מעצמו 100% אין לי מילים, בגלל שאבא שלו נכה הוא ידע שאני המפרנסת היחידה של הבית," וכשהתבקשה להסביר מדוע היא הבעלים של החנות הסבירה "הוא לא יכל היה להמשיך את העבודה בחנות בגלל החובות שלו והוא גם לא רצה לחזור לעבוד בחנות".
גרסת האם בפני החוקר אינה תומכת במסקנה שמדובר ביחסי עבודה, המאופיינים בדרך כלל בפיקוח של המעסיק ובחלוקת תפקידים ברורה.
בהקשר זה איננו מקבלים את גרסתו של העד עומרי כהן שהעיד (סע' 11 לתצהירו) כי כמי שמפעיל עסק בצמוד לחנות ראה את התובע עובד תוך שהוא מקבל הוראה מהאם.
על יסוד האמור והמפורט לעיל, אנו קובעים שלא עלה בידי התובע להוכיח שהאירוע אירע במסגרת יחסי עבודה בינו לבין האם, ולפיכך דין התביעה להידחות.
