יחסי ממון בין בני זוג אזרחי צרפת

רקע והליכים קודמים המבקשת, אזרחית ישראל, והמשיב, אזרח טוניס ותושב צרפת, נישאו זה לזו בשנת 2003.

כמו כן, בית המשפט לעינייני מישפחה קבע כי הנכס נרכש בכספיו של המשיב, שאותם צבר עובר לנישואין, ועל כן אינו נכס בר איזון לפי חוק יחסי ממון ביו בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון).

בהמשך לכך, נקבע כי המבקשת תהא זכאית למחצית משוויה של דירת המגורים (בקיזוז דמי שימוש), אשר לגביה ניתן ללמוד על כוונת שתוף בין בני הזוג, אך לא כך לגבי המלונית – שלגביה נקבע כי השבחתה מומנה באמצעות כספי המשיב בלבד, ללא כוונת שתוף.

...

מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע כי אין בהיפוך הנטלים כדי לשנות את התוצאה, משום שמעיון בניתוח שערך בית המשפט לענייני משפחה ממילא ניתן להגיע למסקנה כי המשיב הרים את הנטל האמור בנוגע למלונית.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות המבקשת אני סבורה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

אשר על כן: הבקשה נדחית.

בכל הנוגע לסטטוס המשפטי שבין הנתבעים ולאפשרות חיובה של הנתבעת מכוח היותה בת זוגו של הנתבע, טען התובע בתמצית כי מרגע שהתגרשו הם גירושים אזרחיים בצרפת אזי הסכם הממון שהיה ביניהם "נבלע" בפסק הדין של הגירושין, ראו חוו"ד אביטבול ; מאידך, הנישואין הדתיים ממשיכים לחול; יש להחיל על בני הזוג החיים בישראל את הדין הישראלי ואת ההלכות בדבר שתוף נכסים, וכפועל יוצא שתוף בזכויות ובחובות.

לא זו אף זו, סבורה אני כי במקרה הנידון אין כלל צורך להדרש אליה וזאת לאור לשונו המפורשת של סעיף 15 לחוק יחסי ממון בין בני זוג הקובע כדלקמן: "על יחסי ממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". מכאן, שממילא יש להחיל על הנתבעים את הדין הצרפתי, דין הרואה בהם כגרושים, ואף אם ניתן לראות בהם כנשואים מבחינת הדת, הרי אין תחולה למשפט הישראלי ולהלכת טווינקו, ראו גם חקירת כהן שתומכת בעמדה זו בעמ' 124 שו' 21-22; עמ' 126 שו' 20; עמ' 129 שו' 3-4; עמ' 132 שו' 23 עד עמ' 132 שו' 2.

...

על פניו, קשה להלום מסקנה כפי שמתבקשת על ידי המומחית אביטבול.

מכל הטעמים הללו התביעה כנגד שני הנתבעים נדחית.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 50,000 ₪ וכן ישא בתשלום שכר טרחת המומחה כהן עבור הכנת חוות הדעת ושכר עדותו בבית המשפט.

ערב נישואיהם, הם חתמו על הסכם ממון שיצר משטר של הפרדה רכושית – למעט ביחס לרכוש שהוסכם כי ייחשב כמשותף (להלן: הסכם הממון).

נקבע כי הדין הצרפתי החולש על הסכם הממון בין הצדדים אינו מונע מבני זוג "להעניק מתנות זה לזו", גם כאשר קיים ביניהם הסכם היוצר הפרדה רכושית (פסקה 91) – וכי המבקש העניק למשיבה את מחצית הזכויות בדירת המגורים.

לדבריה, המבקש הדגיש בכתב התביעה כי "לאחר המכירה אמור להוותר בידי [המשיבה] סך משוער של [...] עמם היא תוכל לקנות דירה מרווחת במקום טוב ולגור בה ברווחה עם שלושת ילדי בני הזוג" (פסקות 6 ו-17) – והיא הסתמכה על הצהרתו, והסכימה לפירוק השתוף בתנאים אלה.

מעבר לקושי דיוני זה, הטענה מעוררת תמיהה גם לגופה, שכן המבקש הגיש את התביעה הכספית בשנת 2017 למרות שהוא עצמו מעיד בפתח בקשת רשות העירעור כי "הצדדים טרם התגרשו במסגרת האזרחית ומבחינת הדין הצרפתי הם עדיין נשואים" (פסקה 10).

...

אף על פי כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות משום שלא נפל כל פגם בקביעה לגבי קיום השתק עילה.

משהגעתי למסקנה זו, אין צורך להידרש לטענות שהעלתה המשיבה על יסוד תביעת הפירוק – וממילא נדחית גם הבקשה להגיב לתשובת המשיבה בעניין זה. יתר טענות המבקש, לרבות ביחס לשיקולי הצדק ונושא ה"הדדיות", אינן מבוססות, ובכל מקרה אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

מן הטעמים האמורים, בקשת רשות הערעור נדחית – במובן זה שנוצר בענייננו השתק עילה שהצדיק את סילוק התביעה הכספית על הסף, גם בהעדר השתק פלוגתא.

כיוון שכך, כל שנותר הוא לבחון את משמעות רכישת הדירה בזמן הנישואין, השבחתה ומקורות מימון כל הנ"ל. חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: החוק), מעניק בכורה לשאלה מאילו מקורות נרכשו נכסים ולא לשאלה על שם מי הם רשומים.

- טענות האישה: לטענת האישה, בסעיף 65 לכתב התביעה (על תתי סעיפיו), הדירה נרכשה מכספים שניתנו לה במתנה מקרוב מישפחה המתגורר בצרפת (להלן: אלן – שם בדוי).

אף אם נניח לרגע לשאלה האם לגיטימי לאיים במסגרת הליך אזרחי בפנייה לרשויות המס, אני מתקשה להשתחרר מהרושם כי האיש בחר להלך בדרך זו מאחר ואין לו כל אפשרות אחרת להוכיח את עתירתו בקשר לדירה בנתניה.

...

יחד עם זאת ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א - 1961 , אני קובע כי לא תשולם ריבית על הסכום שמשקף את מחצית שוויה של הדירה נכון למועד הקרע עד למועד התשלום הנקוב לעיל, זאת בין היתר משום יחס השקעותיהם הלא שווה של הצדדים ברכישת הדירה ובהשבחתה.

₪ מצאתי לחייב את האיש לשלם לאשה שכ"ט ב"כ בסך כולל של 25,000 אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, הריני להורות כדלהלן: 31 זכויות הצדדים בנכסי המקרקעין כפי שנתבעו על ידי האיש בתלה"מ 14150-05-18 ובתביעת האישה בתלה"מ 805-03-18 יהיו בהתאם לאמור בפרקים ב. -1 ב. 3 לעיל ואגב קבלת טענות האיש בייחס לדירת תל אביב 1 בלבד.

מטעם בית המשפט מיום 14.7.19 תביעת האשה לדמי שימוש ראויים בתמ"ש 70461-11-18 , נדחית.

אך בחקירתה הנגדית היא מסכימה לפרשנות אותה מציע המומחה מטעם האשה: "..קוראת באיטלקית את הסעיף. "בני הזוג בנוכחות העדים עצמם הצהירו בפניי שבוחרים בהפרדה רכושית בהתאם לסעיף 162 סעיף קטן 2 לחוק האזרחי"." (עמוד 2 לפרוטוקול שורה 3 ואילך).

מדוע לא צרפת דפי חשבון שמראים שביצעת העברות לנתבעת? אני חושב שאולי יש לי דפי חשבון.

אמנם קבעתי שהצדדים התנהלו במשטר של הפרדה רכושית, אולם כבר נקבע כי ניתן להוכיח כוונת שתוף ספציפי לגבי נכס חצוני מכוח הדין הכללי גם כשעל בני הזוג אשר חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג -1973, במיוחד שעה שמדובר ב"יהלום השתוף" – דירת מגורים, ובהיתחשב באורך חיי הנישואין (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 וכן דברי כבוד השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 7687/04 ששון נ. ששון (פ"ד נ"ט (5) 596, 615).

...

טענות האישה: דין התביעה להידחות על הסף מאחר והאיש לא הצליח להרים את הנטל ועל אף המלצת ביהמ"ש למחוק תביעה זו התעקש האיש להמשיך ולנהלה.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענו הצדדים ובמסמכים שהוצגו בפני הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

אשר על כן דין התביעה להידחות.