יחס בין חוק להסדרת כלבים מסוכנים לפקודת הכלבת

השופט נ' הנדל: העתירה שלפנינו נסובה על היחס שבין שני דברי חקיקה, העוסקים בטיפול בכלבים מסוכנים – חוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002 (להלן: החוק) מן הצד האחד, ופקודת הכלבת (להלן: הפקודה) מן הצד השני.

...

אין בידינו לקבל עמדה זו. אלה נימוקינו.

לנוכח מסקנה זו, איננו זקוקים לדון בעתירה זו ביתר טענות הצדדים, כגון טענת משיבה 5 כי הכלבה אינה מסוכנת לציבור או כי המתתה אינה מידתית.

העתירה נדחית.

ללמדך על מידת המהימנות אשר יש ליחס לעדות זו. מעבר לסתירות בין עדות מר ארגוב לזו של התובע, באשר לקריאה אל עבר הנתבע כי יגיע להפריד בין הכלבים, מר ארגוב נישאל באם היתקשר אל התובע לאחר הארוע על מנת לשאול בשלום כלבתו והוא משיב בשלילה נחרצת.

יצוין כי החובה למחסום פה חלה אך על כלב המוגדר כ"כלב מסוכן" ולפיכך אינה רלבאנטית לסיטואציה שבפניי, עת אין כל מחלוקת כי כלבתו של הנתבע לא הייתה מוגדרת כ"כלב מסוכן" במועד הארוע (ס. 11(ג) לחוק להסדרת הפיקוח על הכלבים, ור' גם הגדרת כלב מסוכן בס. 1 לחוק להסדרת הפיקוח על הכלבים).

בשולי הדברים יוער כי ס. 40 לפקודת הנזיקין שעניינו חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה, אינו חל בעניינינו משום שעל פי עדות הנתבע, כלבתו אינה בבחינת כלב ה"מועד לעשות את המעשה שגרם את הנזק" משהיא אינה מוגדרת ככלבה מסוכנת.

...

בהעדר אחריות , לא חלה חבות על הנתבע בפיצוי התובע ויש לדחות את התביעה כנגדו.

סוף דבר, אני דוחה את התביעה במלואה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 5000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,500 ₪.

יכול וחלק מהדברים שמסר בהודעתו נכונים, ועם זאת לאור העידר שתוף פעולה מוחלט בעדותו בבית המשפט, והחשש שסיפר לשוטר דברים שלא קרו, דברים שאולי המציא כפי שאישר בעדותו בבית המשפט, לאור התרשמותי מהגזמה וחוסר סבירות בגירסתו במישטרה ביחס לכמות הפעמים שהבחין במו עיניו בכלב קופץ מעל הגדר ובשים לב לגילו הצעיר של העד, מצאתי שלא ניתן לסמוך על עדותו ולקבוע ממצאים על פיה.

ראו דבריו כב' הש' שפירא (כתוארו אז) בעיניין ברשד: "סבור אני כי אל לנו להפוך את רמת הרשלנות הנדרשת בהוראת החוק לפיה הואשם הנאשם ואת האחריות הקפידה הנדרשת בחוק הסדרת הפיקוח על כלבים תשס"ג- 2002 לאחריות מוחלטת. עלינו לעשות את האבחנה שבין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי, בו נדרשים רכיבים שונים ורמת הוכחה שונה לעוולת הרשלנות.

גם באיזור נגוע בכלבת אין חובה לקשור את הכלב כשהוא בחצריו (ראו סעיף 9 לפקודת הכלבת) אפילו כלב מסוכן אין חובה לקשור בחצריו, אלא יש חובה לגדר ולנעול את החצרים.

...

סיכומו של דבר שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי כלבו של הנאשם שוטט ללא בעליו ונשך את הקטין בקמן.

לא שוכנעתי כי הנאשם התרשל בהחזקת הכלב שבבעלותו, וכי הכלב יצא מהחצר בשל התרשלותו.

הגם ששוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הקטין ננשך על ידי כלבו של הנאשם, לא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר באשר לנסיבות אירוע הנשיכה, קרי האם הנשיכה היתה במתחם הכלבים או מחוצה לו והאם הגב' בקמן היתה במקום עם כלביה אם לאו.

אמנם, על פי סעיף 41ב בפקודה, תהיה הגנה לבעלים אם הנזק נגרם עקב היתגרות של הניזוק בכלב או הסגת גבול של הניזוק במקרקעין, אלא שהנטל על הנתבע להוכיח את ההגנות להן הוא טוען, ובעניינינו לא הוכח דבר בעיניין זה. אין חולק שהנתבע הוא שהיה הבעלים בפועל של שני כלבי הפיטבול שתקפו את התובעת.

הנתבע לא נרשם כבעל הכלבים ברישיון שהוצא להם וזאת עקב עברו הפלילי שלדבריו, לאור הוראות החוק להסדרת הפיקוח על כלבים תשס"ג-2002, מנע ממנו להיות בעלים של כלב מגזע שהוגדר מסוכן.

ביחסים בין הנתבעים אין בהסכמת הנתבעת לעיל למעט מאחריותו של הנתבע לכלבים, ולאור הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת נגד הנתבע אחראי הנתבע לשפות את הנתבעת בגין כל תשלום שתשלם לתובעת, למעט הסך של 18,000 ₪ ששילמה לתובעת על פי גזר הדין בהליך הפלילי (עמ' 8 ש18 בפרוטוקול).

...

יותר משעה אני לא מסוגלת לשבת מול הכלי ואני חייבת הפסקות וזה לא מתאפשר לפעמים כי יש שידור ברדיו או שידור חי. לכן אני קובעת הרבה פחות, פי כמה פחות, הופעות וגם לרוב חוץ מימי שישי צהריים כל ההופעות הן בשעות החושך.

נכותה של התובעת בגין הצלקת משפיעה באופן מועט על עבודתה ולא שוכנעתי כי השפעתה מלאה כשיעור הנכות הרפואית.

סוף דבר התובעת ננשכה ברגלה בשנת 2012 ע"י שני כלבי פיטבול בהם החזיק הנתבע ואשר היו רשומים על שם הנתבעת.

השקפת המחוקק לפיה נשקפת סכנה מיוחדת מכלבים שלא ננקטו אמצעים כדי למנוע את פגיעתם – אף אם לא מדובר ב"כלב מסוכן" כמשמעו בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים – עולה ובוקעת הן מהוראות סעיף 41א לפקודת הנזיקין; הן מהוראות החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, ובכלל זה הוראת סעיף 11(א) לחוק האוסרת על מתן אפשרות לכלב [ולא רק כלב מסוכן] לצאת מתחום החצרים אלא אם הוא מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, וזאת באמצעות רצועה; הן מהחזקה הכללית הקבועה בסעיף 40 לפקודת הנזיקין; הן, בהקשרים המתאימים, מהוראות פקודת הכלבת (על היחס בין הוראות פקודת הכלבת להוראות החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, ראו בג"צ 5645/15 הלר נ' מנהל הלישכה הוטרינרית, מיום 10.10.16).

...

אכן, סעיף 41א לפקודת הנזיקין, הקובע משטר של אחריות קפידה על בעלי כלבים, נוקט בלשון "בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע". אלא שבמקרה זה אנו סבורים שניתן היה להטיל על המערער את האחריות הן על יסוד הקביעה כי התרשל בהחזקת הכלבה שבחזקתו, תוך התבססות גם על ההרשעה בדין הפלילי שעניינה באי-נקיטת זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו; הן על יסוד משטר האחריות שנקבע בסעיף 41א לפקודת הנזיקין.

המסקנה מכל אלה היא שבדין הוטלה אחריות על המערער ובנו מכוח החזקתם בכלבה.

לפיכך, אף שהוכחת הקשר הסיבתי מוטלת על הניזוק גם כאשר הועבר הנטל לנתבע מכוח כלל ההופך את הנטל (ראו ע"א 8587/07 אלמליח נ' האוניברסיטה העברית, מיום 3.12.09, בפסקה 16 לפסק-הדין; ע"א 6991/09 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 24.10.11, בפסקה 7 לפסק-הדין; ע"א 6102/13 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, מיום 24.9.15, בפסקה 29 לפסק-הדין), יש לקבוע כי המשיבה עמדה בנטל זה. לנוכח כל האמור לעיל הערעור נדחה.