יורשים להלוואה של אדם שנפטר שלא שולמה

שתי שאלות מצריכות למעשה בירור - ראשית, האם התובעת קיבלה הלוואה מהנתבע? שנית, ובהתאם למסקנה שתתקבל לעניין קיומה של ההלוואה, אפנה לבחון גרסאות הצדדים אשר לגובה הסכומים ששולמו ובהתאם תוכרע הטענה לקיומה של יתרת חוב להחזר כספי ההלוואה.

הנתבע העיד כי בשל הידידות הטובה ביניהם הוא סיפר לתובעת שירש כספים מאמו המנוחה, כי אמנם ההלוואה ניתנה לה בחלוף שנתיים ממות אמו אך הוא היה שרוי באבל והתובעת, בחוסר תום לב ניצלה את ההזדמנות לבקש ממנו הלוואה "ולא במטרה להחזיר לי את הכסף"; היא הבטיחה שתשיב את ההלוואה כשישתחררו לה הכספים שמגיעים לה מהמעסיק; לטענתו התובעת התנתקה ממנו והחזירה רק חלק מהכסף (ר' עמ' 26 ש' 16-22).

בשים לב לטענה כללית שחזרה על עצמה, לפיה הנתבע ניצל הידיעה כי יש ברשות התובעת כספי פיצויים מהעבודה בסך של 40,000 ₪ וכי התכוון לקבל אליו כספים אלה, בכתבי הטענות על נספחיהם לא מתואר ארוע ספציפי בו מסרה התובעת לנתבע סכום בסך של 40,000 ₪ במלואו, אלא אירועים שונים בהם שולמו סכומים שונים.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

התביעה שכנגד, נדחית.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 98,774 ₪.

לטענת הנתבעים, אלי הלווה כספים גם לתובע, שלאחר פטירתו של אלי ניסה להיתנער מחובתו להשיב להם סך 150,000 ₪.

התובע ציין כי במסגרת ההליך הקודם קבע בית המשפט שנוכח הפרת הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות לא זכאי המלווה לתשלום כלשהוא (אף לא הקרן) ולעומת זאת, בבית המשפט המחוזי נמצא כי הקרן לא שנויה במחלוקת והמלווה זכאי להשבתה – אולם לא לתשלום ריבית כלשהיא (עמדה בה תמך בית המשפט העליון בע"א 8222/19).

לא מצאתי כי התובע היתמודד עם הטענה שיוסף אינו אחד מיורשי אלי המנוח או כי עלה בידי התובע להציג ראיה לסתור טענה זו. התביעה נגד הנתבע 1 נדחית, לפיכך.

...

במקובץ עולה לפיכך כי עלה בידי התובע להוכיח את זכותו של נתנאל לסכום התביעה ואת זכותו להגיש את התביעה במקום נתנאל, ודין התביעה להתקבל.

לא מצאתי כי התובע התמודד עם הטענה שיוסף אינו אחד מיורשי אלי המנוח או כי עלה בידי התובע להציג ראיה לסתור טענה זו. התביעה נגד הנתבע 1 נדחית, לפיכך.

סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה נגד הנתבעים 2 – 5 ודוחה אותה נגד הנתבע 1.

האחריות לתשלום הפרמיות לחברת הביטוח הייתה על הוריהם של התובעים אשר נטען כי שילמו את ההלוואה בפועל, ועל כן אין לתובעים להלין אלא על עצמם !!" (ההגשה במקור).

רשאים" הם "לתבוע כל שהוא היה זכאי לתבוע", שאחרת "למעשה כל ביטוח חיים, יכול שלא ישולם שכן המבוטח נפטר ואינו יכול לתבוע ולשיטת הראל גם לא יורשיו שאינם מוטבים". מכאן פנה בית משפט קמא לבחינת הראיות שבאו לפניו ועל סמכן קבע את מימצאי העובדה הבאים: המנוח היה הבעלים הרשום של הדירה אלא שזו נרכשה מכספי הורי התובעים, בני הזוג סילברמן, והם מי שנשאו בתשלום פרמיות הביטוח והחזרי המשכנתא, כך ש"הנכס דה פאקטו היה בבעלות ה"ה סילברמן והוחזק במעין נאמנות על ידי המנוח"; מר סילברמן היה נתון בחובות ובאמצעות המנוח, שהיה חברו הטוב, "הציג מצג שוא כלפי" הראל ובנק לאומי "ובפני כולי עלמא באשר לבעלות" בדירה, שהייתה "למעשה בבעלותו שלו"; מר סילברמן נהג בחוסר תום לב, משהשתמש בהם ובמנוח לשם ביצוע מצג השוא והמרמה; נוכח מצג השוא ניתנה ההלוואה על ידי בנק לאומי והופקה פוליסת ביטוח החיים אצל הראל; משיחות טלפון שקיים נציג הראל (רן) עם מר סילברמן ועם המנוח "עולה באופן חד משמעי" שהשניים יודעו בדבר הפגור בתשלומי הפרמיה ו"אף הבינו שמשמעות אי התשלום הנה ביטול הפוליסה"; בנק לאומי דרש מהמנוח לערוך ביטוח חיים בגובה ההלוואה, כך שבמקרה פטירה יסלקו תגמולי הביטוח את יתרת ההלוואה, והמנוח הסכים לדרישה זו. על יסוד מימצאי העובדה הוסיף וקבע כי נוכח היתנהלותו של מר סילברמן (אותו מצג שוא מכוחו ניתנה ההלוואה והוצאה הפוליסה), ומשהתובעים באים בנעלי הוריהם, יש לדחות תביעתם על פי הדוקטרינה לפיה "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה", שהרי "אילמלא המעשה, קרי; הצגת מצג השוא, לא הייתה ניתנת המשכנתא למנוח, ולא היה נערך לו ביטוח חיים להבטחת תשלומי המשכנתא". "אף על פי כן", כלשונו, נידרש בית משפט קמא "לסוגיות נוספות" וקבע כי הראל ביטלה את הפוליסה כדין, זאת משדי בשיחות הטלפון שקיים נציגה (רן) עם מר סילברמן והמנוח (ראו סעיף 8(ה) לעיל), כדי למלא אחר הוראת סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א -1981 (להלן- חוק חוזה הביטוח) ("שיחה בעל פה יכולה לענות על דרישת הכתב"), זאת בשים לב לתכליתה - יידוע בדבר ההפרה/המחדל (אי תשלום הפרמיה), מתן אפשרות לתקנה, ויידוע "בדבר תוצאת אי ריפוי או תיקון המחדל, קרי; ביטול הפוליסה", כשלצד קביעה זו הוסיף וקבע שהראל "לא הוכיחה ... כי המכתבים שנשלחו במערכת הממוכנת הגיעו לידי המבוטח". באשר לתביעה כנגד בנק לאומי מצא בית משפט קמא להוסיף ולדחותה גם מהטעם ש"לא חלה" עליו "חובה לוודא אם קיים ביטוח חיים תקף או לעקוב אחר תקפות פוליסת ביטוח החיים לאורך כל חיי ההלוואה" ואף לא חובה "להודיע ללווה על חוב פיגורים בתשלום פרמיית הביטוח או על ביטול פוליסת הביטוח". כך גם לא ניתן לחייבו "וגם לא צריך, לפעול לקיומה של הפוליסה במקרה והלווה, המבוטח, אינו עומד בתשלומי הפרמיה". תמצית טיעוני הצדדים בעירעור המערערים, כצפוי, מלינים על דחיית תביעתם, והשגותיהם מופנות כלפי הראל בלבד (ראו סעיף 13 להודעת העירעור).

...

עוד הוסיפה כי "צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי הפוליסה בוטלה כדין" משהוכח באופן חד משמעי, על יסוד שיחות הטלפון, שהתקיימו במהלך החודשים מאי-יולי 2013, בין נציג הראל (רן) לבין מר סילברמן והמנוח, כי הושגה תכלית סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח - יידוע המבוטח בדבר חוב עקב אי תשלום הפרמיה, אורכה להסדרת התשלום, התראה על ביטול הפוליסה - והוענקה למבוטח ההגנה שביקש המחוקק לקבוע מפני ביטול הפוליסה, מה גם שלשיטתה "הקלטות שיחות טלפוניות עונות לדרישת הכתב לפי חוק חוזה הביטוח". בהתייחס לטענת המערערים לפיה אף לא מילאה אחר הוראת סעיף 15(ב) לחוק חוזה הביטוח ועל כן אין תוקף להודעתה בדבר ביטול הפוליסה, השיבה כי דינה להידחות מכמה טעמים: הוכח (כך לשיטתה) משלוחם של שלושה מכתבי התראה לבנק בדואר רשום; אף אם נפל פגם בהתנהלותה ומכתבי ההתראה לא הגיעו ליעדם "אין בכך כדי לגרוע מתקפות הודעת הביטול, ולכל היותר יכול היה פגם זה להקים לבנק תביעה" כנגדה; "אי קבלת הסכמת הבנק לביטול הפוליסה אין בו כדי למנוע ביטול הביטוח ולכל היותר הדבר מקים עילה לבנק לתבוע את חברת הביטוח"; נציג הבנק, מר וייס, אישר בעדותו כי גם אם מכתבי ההתראה היו מתקבלים בבנק, לא היה האחרון נכנס בנעלי המבוטח ומשלם את הפרמיה, כך ש"ממילא אין משמעות לקבלת/אי קבלת מכתבי הראל אצל הבנק".

לפיכך, סבורה אני כי דין הערעור ככל שעניינו בדחיית התביעה מכוח החלתה של הדוקטרינה להתקבל.

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ככל שעניינו בדחיית התביעה כנגד הראל ולהשיב את התיק לפניו על מנת שישוב ויכריע בשאלה "האם הנתבעת (הראל) נהגה על פי הוראת סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח", על שני תתי סעיפיו, על יסוד הראיות שבאו לפניו ובראי כל קביעותיי.

התוצאה הערעור מתקבל.

"כידוע, עיקרון-העל המנחה את בית המשפט בדיני הירושה הוא כיבוד רצון המנוח (ע"א 65/67 לטושינסקי נ' קירשן, פ"מ כא(2) 20, 26, פסק-דינו של השופט הלוי (27.6.1967); בע"מ 4990/12 זליברסון נ' זילברסון [פורסם בנבו] (2012)). כדברי הנשיא ברק בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 825, פסקה 7 (1999) "מחד גיסא, עומדים הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם בחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו. הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו". עקרון זה מופיע גם במשפט העברי, בביטוי "מצווה לקיים דברי המת" (בבלי, גיטין י"ד, ע"ב; ראו גם מיכאל ו**** "'אל נא תקברני במצרים' – על הצוואה" פרשת השבוע, בראשית 360 (תשע"ב; עורכים אביעד הכהן ומיכאל ו****)).

יש לי את הניירת בבית מתי לקחו לי. למשמע עדותה, מצאתי כי גירסתה העובדתית מלאת סתירות; מחד טענה שלא עשתה שימוש ברכב לאחר פטירת המנוח, ומאידך אישרה שהשיבה אותו "להם". בהמשך טענה שלאחר שחתכו את צמיגי הרכב, הניחה אותו ב****** ולא עשתה בו שימוש, ומאידך הצהירה שהרכב היה בחנייה והשיבה אותו לאחר שהוברר לה שלא שולם תשלום אחד עבור ההלוואה.

בנסיבות בהן הנתבעים הכחישו את ביצוע ההפקדה בלבד ולא חלקו זכותה של התובעת לקזז סכומים אלה, ולאחר שקבעתי כי סכומים אלה אכן הופקדו ע"י התובעת, מצאתי לקבל את טענתה; למען הסר ספק אזכיר שהתובעת חויבה בדמי שימוש בעבור כל התקופה בה החזיקה בנכס, ומכאן, אין לחייבה, בנוסף, בתשלום הלוואת המשכנתא בעבור נכס בו זכו עיזבון המנוח, שכן המדובר בכפל חיוב.

...

הנתבעים טענו שיש לדחות את הבקשה בשל טענת שיהוי; לדבריהם במסגרת דיון שהתקיים ביום 4.4.17 הצהירה התובעת לפרוטוקול שהתברר לה על קיום הצוואה, ובמועד זה היה עליה להגיש התנגדות למתן צו לקיום הצוואה; כך עולה גם ממכתבו של ב"כ מיום 19.4.17 אשר צורף לבקשה, ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מצאתי לדחות את הטענה משלא הוכחה, זולת סך של 1,000 ₪ בו הודתה התובעת; עיון בפירוט תנועות הבנק של המנוח בבנק לבינלאומי מלמד שביום 1.12.16 חשבון הבנק היה ביתרת זכות בסך 17,247.49 ₪, וביום 15.3.17 יתרת הזכות בחשבון הייתה בסך 3,990.57 ₪.

לאחר שעיינתי בתצהירי התובעת ובכלל זה בנספחים שצורפו על ידה, מצאתי לקבל את טענתה בחלקה, ולקבוע כי בנוסף לסך של 28,196 ₪ שכאמור שולם מכספי הפיקדון, שילמה התובעת, לטובת הלוואת המשכנתא סכום נוסף של 35,347.35 ₪.

סוף דבר; מכל המפורט לעיל, הנני קובעת כדלקמן: אני דוחה את כל טענות התובעת וקובעת שצו קיום הצוואה מיום 23.8.17, תקף.

עוד טוענת התובעת כי המנוח היה צריך להחזיר את ההלוואה מעבודתו השוטפת, מועד פרעון ההלוואה נדחה בשל שהמנוח לא הרויח מספיק ולכן החוב לא שולם עד יום מותו.

אמנם המנוח לא רשם את שמה של התובעת כמוטבת בפוליסה ולפיכך נשארה בררת המחדל של תשלום התגמולים ליורשיו, ואולם לו היה בית המשפט מברר את רצונו האמיתי של המנוח אין מחלוקת כי היה רוצה שתגמולי הביטוח בגין מותו יעברו לתובעת ולא לנתבעת, יורשתו.

...

בנסיבות אלו, אין מנוס לטעמי מהטלת הוצאות על התובעת אשר כפתה על הנתבעת את ניהולו של ההליך.

הנתבעת במסגרת סיכומיה בקשה כי יוטלו על התובעת הוצאות בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, סבורני כי הוצאות אלו סבירות מאד בנסיבות העניין.

משכך, אני קובעת שהתובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, אשר ישולמו בתוך 60 יום.