יוצר לפי חוק זכויות יוצרים

מדובר ביצירת צלום שנוצרה על פי הזמנה, ואף מטעם זה זכויות היוצרים בצלום שיר וגדסי אינן שייכות לתובע.

המלומד תמיר אפורי מבהיר בספרו כי "צלום הוא סוג של יצירה אמנותית. בעיניין זה ההגדרה אינה מבחינה בין צלום אמנותי המתוכנן מראש לבין צלום המתעד את המציאות באופן ספונטאני. יצירת צלום כוללת איפוא צלום חדשותי, צלום אופנה, צלום מסחרי של פירסומות וגם צלום משפחתי, מתוכנן או אקראי" (תמיר אפורי חוק זכות יוצרים 58 (2012) (להלן: "אפורי")).

...

גובה הפיצוי על רקע מכלול השיקולים שפורטו, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 2 בצילום שיר וגדסי בכתבה.

סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 60,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית בצילום הנבחרת ובצילום גולדה וקיסינג'ר. הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 20,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית בצילום שיר וגדסי.

בנוסף לסכומים הנקובים לעיל, הנתבעות ישלמו לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪, בחלוקה הבאה: 37,500 ₪ ישולמו על ידי הנתבעת 1; 12,500 ₪ ישולמו על ידי הנתבעת 2.

התובע הוסיף וטען שהוא "הותיר תביעת איכות אישית ייחודית ומיוחדת שהיא פרי יצירתו המבוססת על השכלתי ועל בסיס הידע המיוחד שיצר במהלך מחקריו כאיש מחקר". התובע הוסיף וטען ש"תרומתו המיוחדת של התובע ליצירת הקניין הרוחני העניקה לתכניות הלימודים שאושרו מאפיינים איכותיים ייחודיים שעניינם קניין רוחני", ותכניות הלימודים הייחודיות שיצר הן "יצירה רוחנית" לפי חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2008, וחלה על הנתבעים החובה לשמור על שמו של היוצר בהקשר ליצירה ולייחסן ליוצר, שכן זה מרכיב חשוב במוניטין האקדמיים שלו.

...

הנתבעים הגישו כתבי הגנה בהם טענו כי דין תביעת התובע להידחות על הסף בשל התיישנות, וכן הכחישו לגופה את טענת התובע להבטחה מחייבת לשלם לו שכר לפי דרגת "פרופסור מן המניין", והכחישו את זכאותו לסעדים הכספיים שתבע.

אשר על כן בית הדין מחליט לדחות את בקשת צד ג' לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עו"ד. סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות 1-3 שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

ההודעה לצד ג' נדחית.

התביעות ההדדיות בתמצית חלילית הגישה כנגד דיאז ועזרי תביעה כספית על סך של 305,676 ₪ וזאת בעילת חוב שוטף עקב רכישת מוצרים, נזקים ממוניים ובלתי ממוניים, וכן בגין הפרת זכויות היוצרים שלה לפי חוק זכויות יוצרים התשס"ח – 2008 (להלן: "חוק זכויות יוצרים").

ואולם, האם העובדה שיוצר יצירה נגזרת לא קיבל את הסכמת הבעלים ליצירתה, שוללת לחלוטין את זכות היוצרים של הגוזר ביצירתו? ניתוח הוראות חוק זכות יוצרים מלמד כי קיומה של הסכמת הבעלים איננה רלוואנטית לקיומה של זכות יוצרים ביצירה הנגזרת.

...

עוד אוסיף כי בכתב התביעה חלילית תבעה סכום של 130,000 ₪ בגין "נזקיה הממוניים והבלתי ממוניים". חלילית לא חזרה על דרישה זו בסיכומיה, ויש לראות טענה זו כטענה שנזנחה, ודינה להידחות, קל וחומר כאשר טענה זו לא הובהרה לפרטיה ובוודאי שלא הוכחה.

תביעת דיאז בת.א. 15403-11-14 נדחית.

כמו כן, אני מחייב את דיאז ועזרי, לשאת יחד ולחוד בהוצאות המשפט של חלילית, ובנוסף, לשאת בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום הפסוק הכולל.

סעיף 78(א) לחוק החדש קובע את הכלל לפיו: "הוראות חוק זה יחולו גם לגבי יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, בכפוף להוראות סעיפים קטנים (ב) עד (י)". בסעיף 78(ט) ישנה היתייחסות ספציפית ליצירת צלום ושם נקבע כך: "לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צלום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צלום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם". הצילומים נושא התובענה צולמו כאמור בשנת 1975, לפני שחוקק החוק וממילא לפני שניכנס לתוקף.

הגנת זוטי דברים: סעיף 4 לפקודת הנזיקין קובע כך:- "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". קשה לקבל את הטענה כאילו שאדם בר דעת ומזג רגיל לא היה עומד על זכותו המוסרית הנתונה לו לפי חוק.

...

לכן אני דוחה את טענת הנתבעות וקובעת שהתובע הוא שצילם את הצילומים מושא המחלוקת דנן ומאחר ולא התעוררה כל מחלוקת עובדתית בנקודה זו בכתבי הטענות הרי שהתובע לא היה צריך להוכיח זאת.

אני מקבלת את טענת הנתבעת 1, שלא נסתרה, לפיה פרסמה קרדיט לתובע מיד עם קבלת פנייתו.

לכן אני דוחה את טענות התובע בנקודה זו. בניגוד לטענה הנוגעת להפרה חוזרת הרי שצודק התובע בטענתו שיש לשקול לחובתן של הנתבעות את העובדה שמדובר בגופי תקשורת שנושא זכויות יוצרים אינו זר להן (ר' בעניין זה ת"א (שלום י-ם) 30213-02-14 זום נ' באזז [פורסם בנבו] (7.4.15); ת"א (מחוזי י-ם) 45542-12-11 רחמני נ' אלג'זירה [פורסם בנבו] (19.2.14)).

לאחר ששקלתי את כל השיקולים האמורים לעיל וכן את השיקולים הקבועים בסעיף 56(ב) לחוק החדש וביניהם, חומרת ההפרה, היקף ההפרה, משך הזמן בו בוצעה ההפרה וכן לאחר שעיינתי בפסקי הדין אליהם הפנה התובע הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעת 1 לפצות את התובע בסך של 5,000 ₪ ואת הנתבעת 2 בסך של 7,000 ₪.

בהיעדר הוכחה כי הקובץ אותו יצרה התובעת הוא יצירה מוגנת לפי חוק זכות יוצרים, אין צורך בהמשך הניתוח הטיעון עליו נסמכה התובעת בסיכומיה.

...

הערות וסיום לא מצאתי בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (ע"א 578/17 יבלינוביץ נ' פרטנר תקשורת בע"מ (18.11.2018); ע"א 2112/17 גרסט נ' נטוויז'ן בע"מ (2.9.2018); רע"א 1491/16 פלונית נ' פלוני (14.4.2016); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.2010); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (11.8.2008); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (15.6.1983)), ובכלל האמור טענות לגבי: תוכנו של הדוא"ל מיום 18.8.201; הסתרה של הפרסומים; הפוסטר שהוצג ביריד המחקר בשנת 2010; תמיהות על חסרונן של תכתובות דוא"ל נוספות (וההסברים שניתנו בענין קיבולת תיבות הדוא"ל הרלוונטיות); טענה (ככל שנותרה כזו) כי התובעת ויתרה על זכויותיה המוסריות; אי זימון פרופ' שפילברג לעדות; ייחוס תרומה מינורית למאמר הראשון (התובעת והנתבע 2, הדדית); מעמד של corresponding author; סיפא המכתב המופיע בעמ' 418 לתצהירי הנתבעים; האם היה על מי מהצדדים לפנות אל כתבי העת ולהודיע להם דבר כזה או אחר בעניין המחלוקת; רמת המומחיות של כל אחד מבעלי הדין בסוגיות רלוונטיות; דוא"ל 4.2.2009 של פרופ' ברנר אל גב' דורה ניב (נספח 10ב) (לדוא"ל כשלעצמו אין חשיבות של ממש; עמדת פרופ' קוטן מקובלת עלי, עמ' 73 ש' 8-6); ועוד.

בכפוף לכך (פעולה שהייתה מוסכמת על הנתבעים לפני הגשת התביעה ולאחריה), התביעה נדחית.

בסופו של יום וחרף הרצון להימנע מכך (בדומה לבית הדין לעבודה בהליך הנזכר), אין מנוס מחיובה של התובעת בהוצאות הנתבעים.