ידיעת אורגן בחברה לצורך הפעלת התיישנות

עוד עתר המבקש כי אם בית-המשפט בתביעת סימון (שכאמור הדיון בה טרם הסתיים) ייעתר לתביעה גם ביחס לשנים החורגות מתקופת ההתיישנות, הרי שהוא עותר כי המשיבים יחויבו לשלם לחברה סך של כ- 12,017,373 ₪ - סכום הכולל גם את התשלומים וההוצאות שמשך סימון שלא כדין לפני שנת 2009.

עוד טענו המשיבים כי ויזל והחברות מושתקים ומנועים מהגשת הבקשה שכן התשלומים נעשו בידיעת כל האורגנים בחברות ועל-פי החלטתו של ויזל, שהיה כאמור מעורב הן בבצוע התשלומים והן בסיווגם.

ויזל אף הודה כי הוא היה מודע להקף הפעילות של סימון בחברות בתקופות הרלוואנטיות.

בהתייחס לטובת החברות, ויזל טען – תוך הסתמכות על חוות דעתו של רו"ח שפי, כי ניהול התביעה ייטיב עם החברות משום שהאופן בו סווגו התשלומים לסימון חושף אותן לסיכונים שונים.

...

אני סבורה כי המשיבים עמדו בנטל שהוטל עליהם והוכיחו כי ויזל הגיש את הבקשה דנן בחוסר תום-לב. זאת משום שכפי שפורט לעיל, חלוקת הכספים בין סימון לבין ויזל הוסכמה על-ידיו וקיבלה במשך שנים רבות את אישורם של כלל הגורמים הרלוונטיים מטעמו.

אני סבורה כי יש לדחות טענה זו. ויזל בחר להגיש את התביעה בהליך של בקשה לאישור של תביעה נגזרת.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

כך גם נטען כי בשנת 1998 נערכה ביקורת מטעם רשויות מע"מ במשרדי הנתבע, במסגרתה נידרש להמציא מיסמכי תשלומים ותקבולים, ולאחר מסירתם לא נתקבלה הסתייגות מאגף מע"מ. באשר לנזקים בגין אי ניכוי מס תשומות, נטען כי לא נגרם כל נזק שכן כל תשלום שבוצע מקופת הפרוק שמקורו בתשלום של הדיירים היה מצד אחד מזוכה במס תשומות אולם מנגד כל תשלום של הדיירים היה מחויב בתשלום מע"מ. דברים דומים נטענו באשר לעיסקת הקומבינאציה, כאשר כנגד כל חשבונית שהיה הקבלן מוציא לחברה בגין שירותי בניה ובגינה ניתן היה לנכות מס תשומות, על החברה הייתה חובה להוציא חשבונית מס לקבלן כנגד מכירת הדירות לקבלן.

מנגד, סעיף 7, שכותרתו "תרמית ואונאה", וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "היתיישנות שלא מדעת", קובעים דרישות נוספות לצורך תחילת מניינו של מירוץ ההתיישנות, ומורים כדלקמן: "7. מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נימנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.

ככלל, נהוג לראות בידיעת האורגנים של החברה כידיעת החברה עצמה.

מהאמור עולה כי על אף שוועדת הבקורת הייתה גורם המעוניין לעמוד על משמר זכויות החברה וועד הדיירים היה גורם אשר היה בידו להניע את גלגליו של הליך משפטי, בפועל היה עירבוב בין שני הגורמים, היתקיימו פגישות משותפות, משתתפים מגורם אחד הישתתפו בפגישות של גורם אחר, ומידע הועבר בין ועד הדיירים אל ועדת הבקורת ולהיפך, באופן שבסופו של דבר ניתן לראות בגופים אלה ביחד ולחוד כ-"גורם רלוואנטי אחר" אשר ידיעת אחד מגורמים אלה על עובדות המקימות עילת תביעה, מתחילה את מניינו של מירוץ ההתיישנות.

...

אוסיף ואבהיר; אין עסקינן בכשל מקרי, פרי טעות בודדת או תנאי השוק; המסקנה המסתברת יותר בנסיבות המקרה, הינה כי עניין לנו בשיטת ניהול פסולה אשר יצרה מצב דברים המתמשך על פני תקופה ארוכה, ולא ניתן לפסול קשר סיבתי הדוק בינו לבין סבלם ונזקם של הדיירים.

כך גם לא ראיתי מקום להיעתר לבקשתו של הנתבע להורות כי הסכומים ישולמו ללא ריבית, כאשר נטען על ידו, בין היתר, כי אין מחלוקת כי כנגד תשלומים אלו הנתבע הוציא הוצאות מכיסו, אך למעשה בפני בית המשפט לא הובאו ראיות באשר להוצאות שהוציא הנתבע ובכל מקרה בקשתו של הנתבע לשכר טרחה והוצאות אמורה להתברר, ויכול והנתבע יידרש לטיעון האמור במסגרת התביעה האמורה.

בכל הקשור לטענות לנזקים אשר נגרמו בגין אי פתיחת תיק מע"מ – אף דינן להידחות מחמת התיישנות.

בהתחשב בגובה התביעה, 18,504,158 ₪, ואשר נפסק בפועל וכפי שפורטו הדברים לעיל אני מחייב את התובע (קופת הפירוק) לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ אולם בכל הקשור להוצאות המשפט כל צד ישא בהוצאותיו.

לכן, כדי לבחון אם עילת התביעה אכן היתיישנה, יש לבחון את ידיעתה של אורט – שהיא החברה שמבוקש לנהל את התביעה בשמה.

השאלה מה ידע המבקש ומה ידעו אורגאנים אחרים של החברה או גורמים רלוואנטיים נוספים ביחס לעילת התביעה לה טוען המבקש, היא שאלה עובדתית שיהיה מקום לברר אותה במסגרת הדיון בבקשת האישור לגופה.

ישנם מקרים אחרים בהם ההחלטה אודות הפעלת זכות התביעה של חברה מקימה חשש ל"הטיה מבנית".

...

אף שיש ממש בטענות אלה ויהיה מקום לבחון אותן (ואולי גם לקבלן) במסגרת בירור בקשת האישור לגופה, הן אינן מצדיקות את המסקנה לפיה המבקש לא עמד ברף הראייתי הנמוך המוטל עליו בשלב זה. זאת מאחר שלא ניתן עדיין לקבוע כי החלטת הדירקטוריון שלא להגיש תביעה הייתה נקייה מניגודי עניינים והטיות, ומאחר שחוות-דעת הבודק היא ראיה אפשרית שבית-המשפט לא יתעלם ממנה, אולם אין די בה כדי להצדיק את אימוץ מסקנתו ללא בחינה עניינית שלה לגופה.

משכך, אני מקבלת את בקשת המבקש לגילוי מסמכים כללי ועיון בהם.

די בכך כדי לדחות את הבקשה ביחס למסמכים אלה, ולכן אינני נעתרת לבקשת הגילוי מכוח תקנה 117 לתקסד"א. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את הבקשה באופן חלקי ומורה כדלקמן: אורט תגלה תוך 20 יום מהיום בתצהיר ערוך לפי טופס 11, מהם המסמכים הנוגעים לבקשת האישור המצויים או שהיו מצויים ברשותה או בשליטתה ושאותרו על-ידיה לאחר חקירה ודרישה, ותמסור את אותם מסמכים לעיון המבקש.

באשר למסלול החוזי (העידר תום לב), טענו הנתבעים כי לא ניתן להטיל חיוב אישי על אורגן של חברה בשל הפרת חוזה למעט מקרי תרמית שאינה נטענת.

כפי שנקבע בע"א (מחוזי ת"א) 2697/04, גלמן אורלי נ' כהן פיתוח דרעד [25.12.2005] להלן: פרשת גלמן): "...יום מסירת החזקה בנכס הוא המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות. במועד זה גילו המערערים, או יכולים היו לגלות בבדיקה סבירה, את אי-ההתאמות התכנוניות. תקופת הבדק, תקופת האחריות, והנטל המוטל על הקונה להודיע על אי-התאמה שנתגלתה ולאפשר למוכר לתקנה, אין בהם כדי לשנות מתקופת ההתיישנות וממועד תחילתה". אין מחלוקת כי התובעים פנו מספר פעמים ביחס לליקויים כבר במועד שבו נימסרה הדירה, ומשכך הדבר מלמד על קיום טענה לליקויים בדירה, ולא ניתן לקבוע שהגשת התביעה לא בוצעה בתום לב או לשלול על הסף את האפשרות שהנתבעים ידעו על הטענה לקיום הליקויים.

הטענה להעדר יריבות בעיניין הנתבעים 2-3 באשר לדוקטרינת "הרמת המסך" – סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט -1999 קובע כי בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השמוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה מהמקרים המפורטים שם, המצדיקים את "הרמת מסך ההיתאגדות". בת.א. (מחוזי ת"א) 21798-12-09, אי סי איי טלקום נ' כור תעשיות בע"מ [25.05.2010] ציין כב' השופט אלטוביה כי "מקובלת עלי טענתה של כור כי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד אינה מאפשרת לצרף אותה כנתבעת בתיק העקרי. נימוקים באשר להרמת מסך עפ"י ס' 6 לחוק החברות צריך שיופיעו בכתב הטענות ולא בתגובה לבקשה למחיקה על הסף... כור אינה צד להסכם המיזוג ולא הונחה בכתב התביעה תשתית ולו לכאורית לקיומן של מחויבויות חוזיות בין התובעת לבין כור. כך לא הונחה תשתית ולו לכאורית המקימה עילת הרמת מסך". נקבע כי ישנה חשיבות למסך המקנה הבחנה והפרדה, וישנם מקרים מצומצמים וחריגים אשר יצדיקו את הפעלת הדוקטרינה.

...

הרקע ותמצית טיעוני הצדדים לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף כנגד הנתבעים במלואה, מחמת שיהוי, כאשר התביעה הוגשה בשיהוי של כחמש וחצי שנים.

לחילופין, לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2-3 במלואה, בטענה כי לא ניתן לבצע "הרמת מסך" כנגד הנתבעים 2-3 וזאת מבלי לעתור להרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1, מקום בו לא ציינו התובעים מפורשות מדוע נדרשת הרמת המסך ומאילו נימוקים יש לעשות כן, במסגרת היסודות המנויים בס' 6 לחוק החברות.

לפיכך, דין טענת דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2-3 מחמת העדר יריבות, להידחות.

במקרה דנן, אין ספק כי התביעה הוגשה לפני חלוף שבע שנים, ועל כן התביעה לא התיישנה ודין טענת ההתיישנות להידחות.

סוף דבר הבקשה לסילוק התביעה על הסף, נדחית.

לשיטתה של התובעת, ידיעתו של אורגן של החברה, הוא נתבע 1, אינה שקולה לידיעתה של החברה עצמה.

מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נימנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, 'הטעה' – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.

על כך עמד כבוד השופט אשר גרוניס, במקובץ להלן: "רואה אני חשיבות מיוחדת בעיכוב מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ככלי המיועד להיתמודד עם קושי בתחום דיני החברות המוכר כ'בעיית הנציג'. הבעיה, בתמצית, היא ניגוד עניינים הנובע מכך שלעיתים במהלך ניהול החברה, יש למקבלי ההחלטות אינטרס אישי שונה מזה של החברה עצמה. כיצד ניתן לדבר על אפשרות לחשוף את העובדות המהוות את עילת התביעה בשקידה סבירה, כאשר אלו אשר העובדות בידיעתם אינם מעוניינים, מטבע הדברים, בחשיפתן? תשובות מסוימות לבעיית הנציג נימצאות באמצעים הדיוניים של תביעה ייצוגית ותביעה נגזרת. אולם, מכשירים אלה אינם ממצים את האפשרויות לטפול בבעיה. אמצעי נוסף בו ניתן וראוי לעשות שימוש הוא עיכוב מרוץ ההתיישנות, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זאת, כאשר בהגה החברה אוחזים נושאי משרה המונחים על ידי אינטרסים שאינם זהים לאינטרסים של החברה. ניגוד העניינים בין נושאי המשרה לבין החברה מצדיק לקבוע, במקרה מתאים, כי לעניין היתיישנות אין לראות בידיעתם של נושאי המשרה משום ידיעה של החברה" (ע"א 4845/04 קליין נ' עו"ד ורו"ח בלס, בפיסקה השמינית לפסק דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 14.12.2006)).

...

מן הכלל לענייננו, סבורני שהשאלה כלום העסקאות שבוצעו בין התובעת לבין נתבע 3 היו עסקאות מתואמות אם לאו דורשת בירור עובדתי.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו את החלטתי זו, ישלם נתבע 3 לתובעת סך, כולל מע"מ, של 2,300 ש"ח לשכר-טרחה של עורכי-דין בבקשה זו. איחור יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום-החיוב האמור ועד למועד-התשלום בפועל.