ידיעה עיתונאית ראיה לא קבילה במשפט

אמנם ידיעה עיתונאית אינה ראיה קבילה במשפט, אך הודאת בעל דין בתגובה (בין היתר) לאותה ידיעה, בהחלט כן. טענת אפל, כי המשיב לא הוכיח שהקלטות מפרות של סירי בוצעו דוקא מתוך מכשירים ישראלים, אינה משכנעת על פניה.

...

סבורני כי קיים קושי לקבל את טענת המשיב בנוגע לתחולת הדין הישראלי על הסכסוך עם אפל.

ועם כל האמור, בעיקר בהתחשב בטענת המשיב כי הסכם השימוש אינו חל ביחס לעוולות נזיקיות, נראה לי לא נכון להכריע בשאלת ברירת הדין במסגרת בירור בקשה לביטול היתר המצאה.

התוצאה נדחית הבקשה לביטול היתר ההמצאה.

הקובלנה עמוסה, כולה, בפרטים ובזוטי זוטות, וכבר במבוא, ב"חלק כללי", יש טענות רבות, לא רלוואנטיות, שלא גילמו, ולא היו יכולות לגלם, חלק מ"תאור העובדות" הקבוע בדין; כך, רק לדוגמא, הואשם הנאשם על ידי הקובלים ב"כוונה זדונית", וגם בכך שהוא נקט נגדם ב"טקטיקת הבולגדוג[footnoteRef:3] הנלוזה"; ועוד לפני כן נכתב כי: "הנאשם בחר להפוך לשופט, לחורץ הדין ולתליינם של הקובלים ושל חייהם על מנת שבציבור ידעו מיהו אותו עתונאי עלום שם...". לאמירות מסוג זה אין מקום בכתב אישום, או בקובלנה; אלה מיסמכי יסוד, שאמורים להיות רלוואנטיים, תמציתיים, תכליתיים, ואפילו "יבשים". [3: הטעות (?) במקור.

לבית המשפט אסור להיחשף לכל ראיה מאת הקובל (או המאשימה הפלילית, לפי העניין) טרם היא עוברת לעיונו של הנאשם, ולפני מיצוי כל ההליכים המנוים בחוק סדר הדין הפלילי, ובדין בכלל, בקשר לנושא זה. כאמור, לא רק שהקובלים הגישו ראיות בשלב לא מתאים, ומשכך הן אינן קבילות, מדובר בקלאסר עב-כרס שכלל לא פחות מ – 529 עמודים; מסמכים אשר כולם אמורים להיות נסתרים מעיני בית המשפט בשלב הדיוני הנוכחי.

...

על כן, בכדי שלא להשחית את זמנה של מערכת המשפט לריק (פרשת אבו סוכון, לעיל), ועל מנת שלא לטרטר או להטריל (!) את הצד שכנגד - מי שביום בהיר אחד מוכתם ומתוייג כנאשם בפלילים – בהררי מסמכים וניירות, כהתרעת כבוד השופט עמית בפרשת כהן, ובמיוחד כאשר עסקינן בעילות הקשורות בחופש הביטוי, שהפללה על רקע זה ממילא נעשית בצמצום רב במדינה דמוקרטית, אני מורה כך: על ביטול הקובלנה הפלילית דנא; הקובלים מוזמנים למזכירות בכדי לקבל לידם בחזרה את הקלאסר הכבד שהניחו על שולחני.

ביום 14.11.21, בדיון שהתקיים לפניי באותה קובלנה, במעמד הקובל בלבד (ספק בעיני אם מישל ידע בכלל על הגשתה, ואם ידע – לא הגיע לבית המשפט לדיון בעניינה), קבעתי, לאחר שיח קצר עם הקובל דשם, כך: "אני מודה לקובל, מר דור סרפוס, על שהיטה אוזן לעצת בית המשפט ולהמלצתו, וחרף מה שהוא רואה כפגיעה בו בשיח במרשתת, הוא הסכים וביקש לחזור בו מן הקובלנה ובכך לשים סוף פסוק לפחות מבחינת ההליך הפלילי נגד הנאשם. אני מורה אפוא על ביטול הקובלנה". הנה כי כן, מילא שזכה מותב זה להוות טריבונאל מיוחד לעניני מישל טרוני, אבל החשוב לענייננו הוא, שאותה גישה מצמצמת וחשדנית כלפי מוסד הקובלנה הפלילית הופגנה גם כלפי מי שהאשים בפלילים את הקובל דהיום, והנה עתה - התהפך לו הגלגל.

ביום 19.1.22, הגיש התובע בקשה שעניינה מחיקת סעיפים, נספחים ותצהירים מן הראיות שהגיש הנתבע בשל שורה של טענות, ובין היתר משום שחלק מהדברים אינם מצויים בידיעתו האישית של הנתבע ועל כן עולים כדי עדות מפי השמועה ואינם קבילים; משום שלפי דיני הראיות, לא ניתן להגיש חלק מן הנספחים שצורפו לתצהיר באמצעות הנתבע; ומשום שהאמור בתצהירים הנוספים שהגיש הנתבע (מלבד תצהירו שלו), איננו רלוואנטי לבירור התביעה ואין לו נגיעה כלשהיא לתובע.

סעיף 96 – לאחר עיון, אני סבור כי אין מקום למחוק את הפיסקה הראשונה, אשר עניינה מסירת תאור עובדתי על כך ש-"פרשת הצוללות" נחשפה בתחקירו של העיתונאי רביב דרוקר, שהרי התובע עצמו אינו חולק על כך. את יתר האמור בסעיף זה, במסגרת הפיסקה השניה, יש למחוק מן התצהיר, היות שמדובר בדברים המבוססים על אותו תחקיר ואינם קבילים לשמש כראיה לאמתות תוכן הדברים.

משכך, הדברים האמורים בכתבות אלה, מהוים עדות מפי השמועה ואינם קבילים כראיה במשפט זה לדבר אמתות תכנם.

...

אלא שדומה כי התובע נתפס לכלל טעות, היות שבסעיף 30 לתצהירו של מר בן ארי, התובע הוזכר מפורשות: "בסמיכות למועד שבו הקבינט קיבל את ההחלטה לרכוש את צוללות 7-8-9, החלו הידיעות אודות פרשת הרכש הביטחוני מתיסנקרופ, וכבר באותה העת, היה ידוע על מעורבותו של עו"ד דוד שמרון. כלומר, לטעמי, נתניהו ידע כבר לפחות מנקודת זמן זו, כי הוא נמצא במצב של ניגוד עניינים (בשל קרבתו המשפחתית והאישית לעו"ד שמרון), ולכן למיטב הבנתי הוא היה מחויב להדיר את עצמו מהעיסקה, או לכל הפחות, לקבל את אישור היועמ"ש ליטול חלק בכל החלטה על רכש מחב' תיסנקרופ". כך או אחרת, אני סבור כי דין הבקשה בהקשר זה להידחות, מהטעמים אשר פורטו לעיל ביחס לתצהיריהם של עמוס גלעד, יורם בן זאב ומשה פרידמן, היינו כי האמור בהם דרוש לבית המשפט על מנת להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בתיק זה. ודוק: באשר למשפט הבא המופיע בסעיף 30 לתצהיר: "... היה ידוע על מעורבותו של עו"ד דוד שמרון...", לא ברור האם הדברים היו ידועים למצהיר מידיעה אישית ("היה ידוע") אולם מובן כי אין מקום בשלב זה למחוק את הסעיף וכי יש להותיר את בירור מקור ידיעותיו של המצהיר בהקשר זה, במידת הצורך, לשעה היעודה.

סוף דבר הבקשה מתקבלת בחלקה, כמפורט בהרחבה לעיל.

היות שחלק בלתי מבוטל מן הבקשה התקבל, ופירוש הדבר הוא כי הגשתה הייתה מוצדקת, הנתבע ישלם לתובע הוצאות ע"ס 5,000 ₪.

"לא פעם", כתב השופט אור, "עלול להווצר פער בין אמתותו של מידע לבין היכולת להוכיח, במסגרת הליך שפוטי, על כל כללי הראיות והפרוצדורה, את אמתותו. לא פעם עשויות להיות ברשותו של כלי התיקשורת ראיות להוכחת אמתות הפירסום, אך מטעמים שונים אין הן ראיות קבילות, אשר ניתן להגישן בבית-משפט כדי להוכיח את אמתות הפירסום. כך, למשל, כאשר בידי כלי תיקשורת מצויות עדויות שמיעה, המבססות את אמתות הפירסום, הרי שיהיו עדויות אלה אמינות ככל שיהיו, בדרך-כלל לא יהיה בהן די כדי לבסס טענת אמת בפירסום: כעקרון, הן אינן קבילות בבית-משפט. זאת ועוד, קיים קושי בהוכחת האמת כאשר העדים המבססים את המידע שבידי העתון אינם חפצים לחזור עליו בדיון משפטי פומבי, או מבקשים להשאר אלמונים" (דנ"א 7325/95 קראוס הנ"ל, בעמ' 40).

בבית-המשפט הוא העיד את המקובץ להלן: "זו כתבה ברנז'אית, שכל הברנז'ה מתעניינת בה, כי כולם יודעים שזה נעשה וזה רץ וזה גם התפרסם בעיתונות וכל מיני דברים כאלה, וזה רגיש. וזה רגיש. אני לפני השידור כינסתי דיון אצלי בלישכה. לפנֵי זה לא ראיתי שום דבר מהכתבה הזאת. הם הביאו לי את מה שהם רוצים לשדר ואנחנו הבאנו סוללה של עורכי דין וסוללה של אנשים שהם מבינים באתיקה של רשות השידור והם הסתכלו והעירו הערות ומה. אפילו היה ספק קטן שזה לא עומד בשני הקריטריונים [אתיקה מקצועית וייעוץ משפטי], אנחנו חתכנו והורדנו במקום. מבחינתי כעורך ראשי אני אומר לך שאנחנו עשינו את המאקסימום לפי מה שמחייב אותנו.

...

התביעה נגד נתבעים 3 ו-7 נדחית.

בתוך אותו פרק זמן ישלמו התובעים, יחד ולחוד, לכל אחד מנתבעים 3 ו-7 – הוצאות-משפט בסך של 1,000 ש"ח ושכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 10,900 ש"ח. בקביעתם של סכומים אלה התחשבתי במספרם הרב (שבעה) של הדיונים ולכולם התייצב תובע 2; בסכומה הנכון של אגרה לפי החלופה, הסבירה, שבפסקה 90.3 לכתב-התביעה; בהיקפה של העבודה המשפטית שנדרשה לתביעה ובאמור בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000.

לא מצאתי מקום להיעתר לסעד נוסף אשר לו עתרה התביעה ולהורות לנתבעים לפרסם תיקון.

יש קבוצה של קצינים בכירים שלעבר שאחד מהם עשה את זה. לא יודע מי, ולא יגידו לו. הוא חתם אתם על חוזה שהכין עו"ד מהצד שלהם, ולפי החוזה יש לו הגנה משפטית (לא גילה החוזה לבית המשפט); (מדבריו אלו של הנתבע עולה שדן רביב לא עשה זאת בגלל חוש עתונאי, אלא עשה זאת יחד עם קצינים בכירים לשעבר בצבא במטרה להשפיע על הבחירות ולפגוע בגוש הימין, דבר הפוגע בטענתו ובטענת הנתבע שהם אנשי ימין).

טענות התובע בכתב התשובה: בכתב התשובה טען התובע כדלקמן: 1) יש לדחות את הטענה שהפירסום לא עוסק בתובע אלא בבני הזוג נתניהו, שכן שמו של התובע מוזכר פעם אחר פעם, ולא לטובה; 2) הנתבע סטה מהגירסה העובדתית אותה הציג בראיונות, לאחר שחיזר במשך כשנתיים אחר כלי התיקשורת לפירסום גירסתו; 3) הנתבע מנסה להסתמך על בדיקת פוליגראף שאינה קבילה כראיה בבית משפט; 4) טענות הנתבע שמדובר בפירסום אחד סותרת את הפסיקה שנקבעה, והיפנה לע"א 7426/14 פלונית נ. עו"ד אורי ****, (פורסם בנבו, 14.3.2016) סוף סעיף 83 של כב' השופט יצחק עמית.

כתבות עיתונאיות שלא הוכחו העובדות הנקובות בהן אינן מהוות ראיות קבילות בבית המשפט, למעט בתביעות לשון הרע הנסובות על האמור בכתבות אלו.

...

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע כדלקמן: 1) את הסך 425,632 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (17.3.2021) ועד התשלום בפועל; 2) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן ישלם הנתבע לטובת אוצר המדינה את הסך 50,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

אם לא ישלם הנתבע לטובת אוצר המדינה את סכום זה במועד, תעביר המזכירות את פסק הדין לרשות לגביית קנסות ואגרות.