התובעת מאידך טוענת כי היא טיפלה במנוח במסירות גם לאחר ההדרדרות במצבו הבריאותי, אלא שלטענתה בנותיו של המנוח, שחששו לגורל הירושה, "ירדו לחייה" וביקשו להפריד בינה לבין המנוח.
בנוסף, מתנה החוק את זכאותו של בן זוג, לרבות ידוע בציבור, לקצבת שאירים בתנאי נוסף הקבוע בסעיף 28(א)(1) לחוק, כדלקמן:
"28. (א)זכאי לקיצבת פרישה שנפטר – תשולם לשאיריו כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה, ובכפוף להוראות סעיף 109(ב)(2), קצבה באחוזים מהקצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילולא נפטר, והם – (1)לבן-זוג, אם היה בן-זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או נולד להם ילד, כל עוד לא נישא – ששים אחוז, אך לא יותר מארבעים אחוז ממשכורתו הקובעת של הזכאי לקיצבת פרישה שנפטר." אין חולק כי במקרה דנן לא היו לתובעת ולמנוח ילדים משותפים.
מכאן, שעל מנת לזכות בתביעתה על התובעת להראות כי היא היתה ידועה בציבור של המנוח לפחות 3 שנים לפני פטירתו וכי היא התגוררה עם המנוח במועד פטירתו.
...
לאור כל האמור, מסקנתנו היא כי בתקופה הרלבנטית לתביעה התובעת לא התגוררה עם המנוח, לא קשרה את גורלה בגורלו ולא היתה תלויה במנוח תלות כלכלית.
אי לכך, אנו קובעים כי בתקופה הרלבנטית לתביעה התובעת לא היתה ידועתו בציבור של המנוח ומכאן שיש לדחות את תביעתה.
לנוכח נימוקי פסה"ד, מאחר וסבורים אנו כי התובעת הציגה בפני ביה"ד גרסה שאינה עולה בקנה אחד עם האמת – הרי שבאופן חריג אנו מחייבים את התובעת בתשלום הוצאות משפט בסך של 1,500 ש"ח לנתבעת (לתשלום תוך 30 יום).
