ידועה בציבור במשך תקופה משמעותית לפני הפטירה

ביום 5.4.20 ניתנה החלטת ביה"ד: "אכן אין מקום להגשת ראיות נוספות אולם על מותב זה לשמוע שוב את העדויות על מנת להתרשם מהעדים אלא אם היה מוסכם על הצדדים כי ינתן פסק דין על יסוד החומר בתיק. בדיון הקרוב ישמעו העדים. הבקשה נדחית". טענות הצדדים: טענות התובעת לתובעת אין תקופת אכשרה כאישה נשואה לצורך קבלת קצבת שאירים ולכן מבוקש להכיר בתובעת כידועה בציבור של מר יבגני דולז'נסקי למרות שלא היו נשואים שנה (התובעת מפנה לתיק ב"ל 3990/00).

שם סעיף 22)‏‏ "בכל הנוגע לזכאות המערערת לגימלת שאירים על פי הוראת סעיף 238(2) לחוק, מקובלת עליי קביעתו של בית הדין האיזורי כי הוראה זו חלה רק על בני זוג הנשואים זה לזה במועד הפטירה, וכי עת מדובר בידועים בציבור, על האלמנה להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – יחסים של "ידועים בציבור" בעת פטירתו של בן הזוג ומגורים משותפים בשעת הפטירה.

שם סעיף 30) בית הדין הארצי לעבודה קבע כי קיצבאות שאירים תכליתן לפצות על חסר כלכלי וכי הן נועדו בעיקרן לשמר את רמת החיים, פחות או יותר כפי שהייתה לפני פטירת בן הזוג (ר' עב"ל (ארצי) 1169/01 אביטל - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.5.2004) אולם בפסק דין בעיניין סלח (עב"ל (ארצי) 47676-01-14 מזל סלח - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 04.04.2017 – פורסם במאגרים האלקטרוניים) נקבע כי על מנת להכיר במעמדה של אשה כ-"ידועה בציבור", יש להמנע מהשמוש במושגים הטומנים בחובם עמדות סטראוטיפיות והמייחסות לאשה "תלות" כלכלית בבן זוגה שבה מונחת הנחת יסוד כי בן זוגה הוא ה"מפרנס" ומותו יוביל את בת זוגו לחיי מחסור וראוי להמיר מושגים אלו ב"פגיעה כלכלית" או "חסר כלכלי" שניגרם לאשה עקב מות בן זוגה.

בין השנים היתקיימה הפרדה כלכלית ברורה והמתנות והכספים שהעניק המנוח לתובעת או מימון של כרטיסי הטיסה או של הדירה אינם מלמדים על שתוף משמעותי או מחויבות כלכלית הדדית המצדיקה הכרה בתובעת כידועה הציבור של המנוח.

...

ביום 5.4.20 ניתנה החלטת ביה"ד: "אכן אין מקום להגשת ראיות נוספות אולם על מותב זה לשמוע שוב את העדויות על מנת להתרשם מהעדים אלא אם היה מוסכם על הצדדים כי ינתן פסק דין על יסוד החומר בתיק. בדיון הקרוב ישמעו העדים. הבקשה נדחית". טענות הצדדים: טענות התובעת לתובעת אין תקופת אכשרה כאשה נשואה לצורך קבלת קצבת שאירים ולכן מבוקש להכיר בתובעת כידועה בציבור של מר יבגני דולז'נסקי למרות שלא היו נשואים שנה (התובעת מפנה לתיק ב"ל 3990/00).

שם סעיף 22)‏‏ "בכל הנוגע לזכאות המערערת לגמלת שאירים על פי הוראת סעיף 238(2) לחוק, מקובלת עליי קביעתו של בית הדין האזורי כי הוראה זו חלה רק על בני זוג הנשואים זה לזה במועד הפטירה, וכי עת מדובר בידועים בציבור, על האלמנה להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – יחסים של "ידועים בציבור" בעת פטירתו של בן הזוג ומגורים משותפים בשעת הפטירה.

מסקנתנו היא, כי חלק מהתקופה ניהלו הצדדים קשר זוגי של ידועים בציבור או כנשואים או בחלק הארי של התקופה חיו הצדדים בנפרד, במדינות שונות, כל אחד בעבודתו, ללא שיתוף כלכלי.

משכך, התביעה נדחית.

אין מחלוקת שהנתבעת עצמה, אינה זכאית לדיור צבורי על פי חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, תשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק"), וטענתה היא לכך שהיא מילאה אחר התנאים הקבועים בדין, שעם התקיימותם יש לראותה כדיירת ממשיכה של האם, גם בהיעדר עמידה שלה עצמה בכללי הזכאות לדיור צבורי, ומשהתגוררה עם הוריה, ולאחר פטירת האב – עם האם, במשך תקופה המעניקה לה את המעמד של דיירת ממשיכה.

התשתית הנורמאטיבית ע"פ סעיף 1 לחוק, הגדרת "דייר ממשיך" היא זו (הדגשות בקוו תחתון, כאן ולהלן, אינן במקור): "..."דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופוסו, ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי;"

בהיתחשב בכך שזמן זה כולל את השיחה עם הדיירים החוזיים ומילוי טפסים שונים, ברי כי אין מדובר בזמן מספיק על מנת לבצע בירור משמעותי בשאלה מי מתגורר בדירה פרט לדיירים החוזיים, ואף לא שיחת עומק עם הדיירים בסוגיה זו תוך הפניית שאלות מתאימות על מנת לאמת את הצהרתם הלאקונית.

...

בהתחשב בכך, לא ניתן להסתמך על עדותו של יואב לבדה כדי להביא למסקנה שהאם הבינה עד תום את משמעות המסמך שעליו חתמה.

סיכומם של דברים לאור כל האמור יש לקבוע כממצא עובדתי כי הנתבעת התגוררה בדירה החל משנת 2006 ועד לפטירת האם, לרבות במועד הקובע, וממילא מילאה את תנאי החוק להיחשב כדיירת ממשיכה.

התוצאה היא שהתביעה נדחית.

מבלי להביע עמדה בסוגיית תוקפם של ההסכמים, בשים לב לעובדה שהם נערכו לפני קביעת זהות היורשים ולא זכו לאישור של ערכאה משפטית מוסמכת, סוגיית ביטול ההסכמים לא תדון במסגרת ההליכים דנן (הבקשה למתן צו ירושה וההתנגדות לה), שמטרתם לקבוע את זהות היורשים ותו לא. עיקר טענות המתנגדות המבקש אינו ידוע בציבור של המנוחה לא מכוח חוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") ולא מכוח חזקת השתוף.

עיקר טענות המבקש המבקש והמנוחה היו ידועים בציבור וניהלו משק בית משותף, למעלה מ-20 שנים ועד ליום פטירתה.

ראיה משמעותית נוספת לכך שבני הזוג היו ידועים בציבור הנה כי על המצבה של המנוחה נכתב "ביתי אישתי ואחותנו היקרה ב." (ההדגשה לא במקור – פ.ג.) ראו: נספח 4 לתיק המוצגים של המבקש.

ער אני לטענת המתנגדות כי המבקש ריצה עונש מאסר ממושך בתקופת החיים המשותפים ראו: ס' 7 לכתב ההיתנגדות ואולם העובדה כי בתום תקופת ריצוי העונש, בני הזוג המשיכו בקיום חיי הזוגיות, מחזקת את המסקנה כי בני הזוג "קשרו את גורלם זה בזה" ראו: ע"א 6434/00 לעיל.

בהתאם לפסיקה, בהיות בני הזוג ידועים בציבור, אין מקום להיתחשבנות ביחס להוצאות במהלך החיים המשותפים ראו: תמ"ש 14157-02-15 (26.12.2016) [פורסם בנבו]; תמ"ש 45497-10-14 (2.7.2019) [פורסם בנבו] השוו גם: תמ"ש 4046-05-12 (2.1.2017) [פורסם בנבו]; תלה"מ 9934-07-17 (12.2.2019) [פורסם בנבו]; תמ"ש 14157-02-15 (26.12.2016) [פורסם בנבו], אשר עסקו בזוגות נשואים ואולם ניתן להקיש מפסקי דין אלה למקרה שלפניי, נוכח מגמת הפסיקה להשוות ידועים בציבור לזוג נשוי בכל הנוגע לתכולתו של ס' 55 לחוק הירושה ועל רקע ההלכה לפיה אין לקבוע הילכות שונות וגדרים שונים בהתייחס למשטר "חזקת השתוף" ומנגד משטר "איזון המשאבים" ראו: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685; ע"מ 821/05 ש.א. נ' ש.ג. (12.11.2006) [פורסם בנבו]; ע"מ (חיפה) 363/06 פלונית נ' פלוני (8.2.2007) [פורסם בנבו]; תמ"ש 1933/09 (9.2.2010) [פורסם בנבו].

...

לאור האמור אני קובע כי התקיים התנאי של "ניהול משק בית משותף" הדרוש להכרת בני הזוג כידועים בציבור.

כפועל יוצא, אני קובע כי בני הזוג היו ידועים בציבור לצורך ס' 55 לחוק הירושה.

המשמעות המעשית של קביעה זו הינה כי אני דוחה את ההתנגדות ומקבל את הבקשה לצו ירושה, שהוגשה ע"י המבקש.

בנסיב ות אלה, בהן התובעת והמנוח לא התגוררו יחדיו, זאת למרות שלא היתה במקרה דנא כל מניעה אובייקטיבית למגורים משותפים (שהרי בני הזוג חיו יחד בעבר אך החליטו להפרד 6 שנים לפני פטירתו של המנוח) על פי הפסיקה הרף הראייתי שנידרש מהנתבעת לעבור על מנת להוכיח שהיתה ידועה בציבור של המנוח, הנו גבוה יותר מזה שהיתה ניצבת מולו, ככל שהיו השניים מתגוררים יחדיו, או שהפרדת המגורים הייתה פרי סיבה אובייקטיבית חיצונית ולא פרי בחירת הצדדים.

( התרשמותי היא כי עדותו של החתן כוונה לתקופה בה המנוח והנתבעת אכן ניהלו משק בית משותף והיו ידועים בציבור, אלא שתקופה זו השתנתה שינוי משמעותי בשנת 2013 , עת הופרדו המגורים וביתר שאת בשנת 2015 עת עבר המנוח, ולמעשה חזר, להתגורר בקבוץ ***** בו היה חבר ובו חי את כל חייו הבוגרים.

...

לאור זאת אני מורה על דחיית ההתנגדות למתן צו ירושה.

חרף האמור, אני סבור כי הנתבעת פעלה בתום לב, גם אם לא עלה בידה להוכיח את תביעתה, ולפיכך אסתפק בחיוב הוצאות מתון ביותר המשקף את התנהלות הצדדים.

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 5,000 ₪ כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ב"כ התובעים יגיש פסיקתא – צו ירושה - לחתימתי.

תשתית נורמאטיבית בתמצית נציין כי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי מוציא מהגדרת "אלמנה" מי שבחמש השנים טרם פטירתו של מבוטח הייתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות, ובכללן 12 החודשים שטרם פטירתו, ובילבד שלא הייתה זכאית למזונות ממנו והמנוח לא נשא בפועל במזונותיה במהלך 12 החודשים האמורים.

חוק הגימלאות קובע בסעיף 4 מי הם שאיריו של נפטר לעניין אותו חוק, וביניהם "מי שהיתה אישתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאישתו וגרה עמו אותה שעה ולמעט מי שבשעת מותו הייתה פרודה של קבע שלו...". "פרידה של קבע" מוגדרת בסעיף 1 לאותו חוק, ולענייננו רלוואנטי סעיף-קטן (2) להגדרה שעניינו "קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד, אף אם תחת קורת גג אחת, במשך תקופה מיצטברת של 20 חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנתיים". סעיף 30 לחוק זה קובע כי במקרה בו הנפטר הותיר אחריו יותר מבן זוג אחד, יקבע הממונה את שיעור הקיצבאות בהתאם לכללים שנקבעו באותו סעיף.

עוד הדגיש כי המשיבה זימנה לעדות שכנה אחת בלבד ובחרה שלא להעיד את שלושת ילדיה הבוגרים או כל עד משמעותי אחר שיכול היה ללמד על מערכת היחסים בינה לבין המנוח; כי לא די בדאגה משותפת לילדים ולנכדים ובקשר שנוצר כתוצאה מכך על מנת ליצור זוגיות; וכי המסמכים עליהם חתם המנוח וביניהם הסכם הממון בינו לבין המשיבה, תצהירו משנת 2008 ובקשתו למוסד להכיר בו כידוע בציבור של המערערת – מלמדים כולם באופן מובהק כי לא הייתה כוונה למנוח לחיות עם שתי נשים במקביל.

...

אף לא נעלם מעינינו כי המנוח והמשיבה בחרו שלא לנקוט בהליכי גירושין ונותרו נשואים, אך גם עובדה זו אינה מטה לטעמנו את הכף להוכחת זוגיות, במיוחד נוכח השנים הארוכות במהלכן חי המנוח בזוגיות מלאה עם המערערת והצהיר באופן מפורש על פרידה מלאה מהמשיבה.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, הערעורים מתקבלים.

בהתאם לתשתית הראייתית שהובאה בפני בית הדין האזורי, לא שוכנענו כי למנוח היו שתי "בנות זוג" בתקופה שטרם פטירתו.