טענת תקיפה במהלך חקירה במשטרה תביעת פיצויים ודרישה למאסר מותנה

  עם זאת, לפסק-הדין הפלילי יש "משקל סגולי 'מיוחד', שהרי מדובר בפסק-דין שקבילותו כראיה נובעת מן הרעיון שחקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת', והכלל הוא "שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה בין ברשות ובין בזכות" (שם, בעמ' 1564).

סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין דן באשם תורם, ומורה כדלקמן: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפָּרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך היתחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפָּרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור." האשם התורם נשען על שני יסודות.

הדגשות לא במקור): "... בשעה 14:00 בערך הוא הגיע, אני נגשתי לרכב וניגשתי לחלון הנהג של רכב הסיאט, שאלתי אותו למה הוא לא השאיר מספר טלפון כי הוא חוסם, הוא ענה לי מה אתה רוצה אתה רוצה מכות, אני אזיין אותך, אמרתי לו אתה רוצה לי (כך במקור י.ב.) מכות תצא מהאוטו, הוא יצא מהאוטו עם ידיים באויר וכל מיני איומים ואני הבנתי שהוא רוצה להתעמת עימות אלים, באזשהו צורה אני הכנעתי אותו על הרכב שהיה מאחורי, אני מעליו, היו שם איזה שישה אנשים, ארבעה מתוכם חברים שלו מהמכון, אחד מהם תפס אותי, בתהליך הזה הוא ניסה לתקוף אותי עם הידיים, אני השתחררתי ממנו, שוב אני והוא נכנסנו לעימות ואני זוכר שהוא היה שכוב על הריצפה ואני מעליו, ואז הוא צעק לי אם תיגע בי אתה מת, אני החלטתי לעזוב אותו ואז הוא רץ לרכב שלו בנתיים החברה שלו הזיזו אותי הצידה, הפרידו בינינו, הוא הוציא משהו מהאוטו והבחנתי שזה אקדח, רציתי לברוח, ירה על הריצפה שתי יריות ואז הבנתי שזה אקדח צעצוע, התקדמתי אליו, הוא זז אחורה, אחד החברים שלו תפס אותי, אני בטוח שהוא זוכר את זה, שהוא ירה לעברי שלושה כדורים כשהוא מחייך בגלל שחבר שלו תופס אותי, הצלחתי להשתחרר מחבר שלו, רצתי לכיוון שלו והוא ברח ניכנס לחניון והסתתר מאחורי מכוניות, ואז הוא שיחרר עם עוד כמה יריות, אחת מהן פגעה לי בעין, זה גם בזמן שחבר שלו מדבר איתי ומרגיע אותי הוא ניצל את ההזדמנות וירה לעברי בשלב זה ירד לי דם מהעין, הבחור הזה סטניסלב הלך עם החברה שלו לכיוון המכון, הם כנראה דיברו ביניהם, הייתי מתוסכל ועצבני, נגשתי לאוטו שלי והוצאתי אלה של הגולף, קראתי לו שיבוא עם האקדח שלו אם הוא גבר, חברים שלו הכניסו אותו לכיוון המכון, נגשתי לרכב שלו ונתתי מכות לרכב שלו עם אלת הגולף, שמעתי אותו צורח ומשתגע ואז בא אלי מישהו ואמר לי אתה מדמם מהעין חזק, בוא תשטוף את העין, ברגע ששטפתי את העין, אני ראיתי אלה אבל לא ראיתי אותו עושה את הנזק, הוא ברח, נגשתי אליו הוא ניסה להרביץ לי עם האלה, לקחתי לו את האלה מהיד וזרקתי אותה על הריצפה ואז אתם הגעתם". בחקירתו במישטרה מיד לאחר הארוע הודה התובע 1 כי היכה בנתבע גם עם אלה: "תפסתי לו את האלה מהיד ונתתי לו מכה עם האלה שלו ברגל, ואז אותו בחור מחדר הכושר הפריד ולקח אותו ממני ובזה הסתיים הארוע.." (עמ' 2, ש' 28-29 לחקירת התובע 1 במישטרה מיום 1.11.16, נספח ז' לראיות הנתבע, וכן גם בעדותו בבית המשפט עמוד 13 ש' 1-5 ).

ניכוי הפצוי העונשי במסגרת גזר הדין שניתן בעיניינו של הנתבע ביום 27.10.19 , נגזר עליו עונש מאסר מותנה וכן פיצוי לתובע 1 בשיעור של 5,000 ₪.

...

לסיכום: הפיצוי שנפסק לתובע 1 במסגרת ההליך הפלילי, מהווה חלק מהפיצוי שנפסק עתה, לפיכך במסגרת הליך זה מחוייב הנתבע לפצות את הנתבע בסך של 10,000 ₪, המצטרפים לסך הפיצוי העונשי בסך 5,000 ₪, סך הכל מחוייב הנתבע לפצות את התובע בסך של 15,000 ₪.

על אף שחלפו כ- 3 שבועות בין הוצאת הצעת המחיר והאירוע נשוא התובענה, אני קובע כי הפריטים הנצרכים לתיקון המוזכרים בהצעת המחיר נפגעו באירוע נשוא התובענה, וזאת אני קובע גם מעיון בתמונות שצורפו לחומר הראיות ומעדותו של הנתבע כפי שפורט לעיל.

סוף דבר הנתבע מחוייב בפיצוי התובעים כדלקמן: פיצוי בסך 15,000 ₪ לתובע 1 בגין נזק שאינו ממוני.

סבורני כי בנסיבות אלה, ומשלא הוכחה כוונה לפגוע, הפצוי הראוי בגין פגיעה זו בפרטיותה של הנתבעת, עומד על שליש הפצוי הסטאטוטורי (המשוערך) הקבוע בסעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, בסך של 20,000 ש"ח. תביעת התובע כנגד הנתבעת בסעיף 87 לתצהירו פירט התובע שלל פירסומים המהוים לטענתו הוצאות לשון הרע ביחס אליו.

מאז הסתבך פעם נוספת בפלילים, עת הורשע בשנת 2009 בעבירת תקיפת קטין.

בעקבות ארוע זה התובע הורשע בדינו ונגזרו עליו 250 שעות של"צ, מאסר מותנה ותשלום פיצויים לקטין.

הדברים נכונים גם לגבי הטענה כי בעת הפנייה למד"א תיק החקירה כנגד התובע טרם ניסגר, ור' דבריו של התובע עצמו בשימוע (נספח כ"ג/2 ש' 31-32 ובהמשך בש' 60-62), וכן תגובת משטרת ישראל בתכנית.

טענה מסוג זה דורשת היתייחסות ספציפית וכעילת תביעה נפרדת ושונה (להבדיל מתאור כללי של הכותרת).

...

בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 26.10.2017 חזר התובע על גירסתו המפורטת לעיל, בה טען שהנתבעת ידעה על המצלמות וההקלטה וכי ניתק אותן עם שובו מחו"ל, והנתבעת טענה כי: "ידעתי על מצלמות חיצוניות בנפרד. הוא כותב בתצהיר שלו שהמצלמות גלויות לעיני הכל. מראה איך המצלמה נראית. עד היום אני לא יודעת כמה מצלמות יש בבית. הוא טען, שהוא יצא לחו"ל ואחר כך הוא ניתק, זה מה שהוא אומר. ב- 23.8 קיבלתי ממנו מפתח, ב- 25.8 נכנסתי ביום שישי לדירה, הוא טען שאחרי שהוא חזר מחו"ל, הוא ניתק. זאת אומרת, לפי דבריו, אפשר לדעת שבשבוע הזה, המצלמות פעלו והוא יכול היה לצפות. אני ראיתי אותו. את הכבל של האינטרנט הוא קרע ב- 18 לחודש, רק כשהבן שלי נכנס לבית, והוא ידע שהבן שלי יחבר DVR, הוא עשה זאת בעורמה, בלי נוכחותי. הפתעתי אותו קורע את הכבל, ולשאלתי שם, שאלתי מה זה, הוא אמר, אני מנתק את האינטרנט. עד ל- 29 לחודש לא היה לי אינטרנט, לא הייתי מחוברת, ואמרתי לו, שאני לא מביאה מחשב הביתה." בו ביום, בית המשפט מסר את החלטתו ובה קבע כי: "לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להותיר את הצו שניתן על כנו. החשש לפגיעה בפרטיותה של המבקשת באמצעות צילום במצלמות נסתרות אינו קיים עוד. כל שנותר הוא סכסוך בין המבקשת שגרה בבית השייך למשיב. בין הצדדים סכסוך באשר לשורה של שאלות, לרבות קיומו של הסכם שכירות והסדרים המאפשרים למשיב להיכנס לנכס על מנת לטפל בציוד המצוי בנכס. שאלות אלה, אין מקומן להתברר במסגרת צו למניעת הטרדה מאיימת, ולא לשם כך נועד החוק." לאחר סיום הדיון, הנתבעת התקשרה לנגד עיניו של התובע למחלקת הפיקוח בעיריית רחובות, וביקשה להגיש כנגד התובע תלונה בגין המחסן שבנכס.

לפיכך, התביעה כנגד רשת נדחית.

סיכום נוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 86,000 ₪.

כן תישא הנתבעת באגרת המשפט, שכר מומחים, שכר עדים, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהפיצוי, בצירוף מע"מ. התביעה כנגד רשת נדחית.

כתב האישום מספר בהמשך, כי במהלך הנסיעה בה הובל הנאשם אל תחנת המישטרה, הלם את ראשו במחיצת ההפרדה שבתוך הניידת.

בחלוף מספר דקות, בעת שהנאשם המתין לחקירתו, פנה אל השוטר אליאור בן שמעון ואמר לו: "לך תיזדיין"; "אני אזיין אותך"; "תסתום את הפה"; "תדבר עם המודיעין של תחנת ירדן הגעתי משם". כמו כן, במהלך חקירתו, צעק הנאשם על החוקרת פרח אוחיון, שבתגובה הזעיקה את השוטרים אליאור ואיתם בוחבוט, על מנת שישתלטו על הנאשם.

לשיטתה יש להשית על הנאשם עונש מאסר של 12 חודשים, מאסרים מותנים מהותיים, פיצוי לשוטרים, קנס והתחייבות להמנע מעבירה.

אשר למיקום העונש בגדרי מיתחם העונש ההולם טענה התביעה כי הנאשם יליד 1988 ולחובתו 8 הרשעות קודמות בגין עבירות החזקת סם, שבוש הליכי משפט, הפרעה לשוטר, תקיפה או חבלה ממשית על ידי 2 ויותר, הדחה בחקירה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש – בגינה אף ריצה מאסר, ועבירות נוספות של אלימות, סמים, גניבה והפרעה לשוטר שהסתיימו ללא הרשעה מבית המשפט לנוער.

מדובר במי שהיה דר רחוב במועד ביצוע העבירה, בתקופה בה נדרשה האוכלוסיה להיסתגל לתנאים מורכבים, קל וחומר כשמדובר בחסרי בית.

...

בתום הדיון, מבלי שיהיה בכך בכדי להצביע על עמדה כזו או אחרת מצד בית המשפט, הופנה הנאשם לממונה על עבודות השירות על מנת לבחון התאמתו לריצוי עונש מאסר בדרך זו. לאחר מספר דחיות, נוכח קשיים בהתייצבות הנאשם בפני הממונה, התקבלה בסופו של דבר ביום 16.8.2022 חוות דעת ממנה עולה כי הנאשם כשיר לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות.

אשר על כן אני קובע כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן נע בין מאסר מותנה ועד ל 10 חודשי מאסר.

ביחס לעבירה בה הורשע הנאשם ניתן ללמוד מהנחיות התביעה הצבאית הראשית הנחיה מס' 21.2 שבוש הליכי חקירה ומשפט, צוין לעניין העבירה בה הורשע הנאשם כדלהלן: "עבירות של שבוש הליכי חקירה ומשפט פוגעות בטוהר ההליך השפוטי וביסודות הבסיסיים ביותר שעליהם הוא מושתת, מה שמצדיק אכיפה קפדנית של הדין ביחס אליהו. מעשים הבאים לשבש הליכי משפט ולהטות משפט בין בדרך של בידוי ראיות, טישטוש ראיות, הדחת עדים – במטרה להביא לכך שעבריין לא יעמוד לדין, או לא ייתן את הדין על מעשיו, הם חמורים מאוד. הם חמורים יותר ככל שחמורה יותר העבירה שמעשים אלה באים להציל את העבריין מעונשה. מנוסח סעיף 244 לחוק עולה כי אין הכרח להוכיח גרימת תוצאה של שבוש מהלכי משפט. על כן, מהוה העבירה לפי סעיף 244 לחוק עבירת היתנהגות ולא עבירת תוצאה. הנחת המחוקק היא שהפגיעה באושיות המשפט על ידי מעשה שנעשה מתוך שאיפה לשיבוש הליכים היא כה חמורה ומסוכנת, עד כי אסר על כך בלי לידרוש שיתקיים שבוש הליכים ממש". ברע"פ 153/99 אלגד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/8/2001) נאמרו בעיניין זה הדברים הבאים: "ביסוד שיטת המשפט שלנו מעוגן העקרון שלפיו הליכי משפט קשורים קשר אמיץ עם החובה לומר אמת בכל הליכים שהועדו לעשיית משפט. אשר על כן בהקשרם של הליכים לעשיית משפט, החובה לומר אמת אינה רק בגדר חובה מוסרית אלא היא אף חובה משפטית הנגזרת מהוראות החוק וממהותו של ההליך המשפטי. חשיפת האמת ועשיית צדק הן מהתכליות המובהקות של ההליך הפלילי...שקר ביודעין בחקירה משטרתית פוגעת בהכרח בערך החברתי של גילוי האמת ושל עשיית משפט אמת. היא אף עלולה לפגוע בתקינותה של החקירה הקונקרטית שבמסגרתה נאמר השקר ועקב כך לפגוע באנטרס עשיית הצדק ובשמירה על טוהר ההליך הפלילי בכל שלביו". עבירת שבוש הליכי המשפט נחזית להיות לכאורה כעבירה הנלווית לעבירה אחרת, החמורה ממנה, ובדרך כלל כך הם פני הדברים.

כאמור, קשה מאוד למצוא פסיקה דומה מאחר ועבירת השיבוש בדרך כלל איננה ניצבת לבדה בכתב אישום ואולם מצאתי לנכון להפנות לע"פ (מח' נצרת) 48240-04-17 פלוני נ' מדינת ישראל (23.01.18) בו המערער הורשע בעבירות איומים, תקיפה סתם ושיבוש מהלכי משפט ונידון לשני מאסרים על תנאי, חתימה על התחייבות כספית בסך 5,000 ₪ להמנע מעבירות, קנס בסך 1,000 ותשלום פיצויים למתלוננת בסך 3,000 ₪.

בנסיבות העבירות ובהעדר פסיקה מתאימה ורלוונטית אני קובע שיש להעמיד את מיתחם הענישה כנע בין מאסר מותנה לבין מאסר בפועל קצר וזאת לצד ענישה צופה פני עתיד בדמות חתימה על התחייבות.

משנאמר כל זאת, ובהיתחשב בחומרת המעשים, בנסיבותיהם, במידת אשמו של הנאשם, בערך החברתי שניפגע, במידת הפגיעה בו ובמדיניות הענישה הנוהגת, בהודאתו של הנאשם ותוך עריכת איזון בין רכיבי הענישה השונים, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים והתנאי שהנאשם לא יעבור בפרק זמן זה, על עבירה בה הורשע בהליך זה שבפני, עבירה של שבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

...

עם זאת, בשים לב לאופן השיבוש על ידי מספר הודעות טלפוניות בלבד שנשלחו במהלך שעה וחצי ותוכנן מעיד כי אם המתלוננת לא תבטל את התלונה אזי הנאשם יגרש אותה, סבורני שמידת הפגיעה בערכים המוגנים מצויה ברף התחתון.

בנסיבות העבירות ובהיעדר פסיקה מתאימה ורלוונטית אני קובע שיש להעמיד את מתחם הענישה כנע בין מאסר מותנה לבין מאסר בפועל קצר וזאת לצד ענישה צופה פני עתיד בדמות חתימה על התחייבות.

המאשימה ביקשה למקם את הנאשם ברף התחתון של המתחם וסבורני שטוב עשתה.

בגזר הדין הושתו על אלישע מאסר בפועל של 14 חודשים (בנכוי ימי מעצרו), מאסרים מותנים, קנס ופצוי למתלונן.

בכל אחד מן הערעורים, תוקפים המערערים הן את הכרעת הדין, הן את גזר הדין.

שלמה זוהה כדוקר על ידי שני עדים שנטלו חלק בארוע, עד תביעה מס' 3 (להלן – מוחמד), ועד תביעה מס' 4 (להלן – מוניר), הוא בנו של מוחמד.

טענתו העיקרית של שלמה היא, כי במהלך החקירה הראשונית של הארוע, עוד באותו יום בו היתרחש, הוצגה לשני העדים תמונתו של שלמה.

במצב דברים זה, המהלך האמור אינו משמיט לחלוטין את הקרקע תחת הזיהוי הודאי והמהיר במסדר הזיהוי, מספר חודשים אחרי כן. גם אם נניח, כי הצגת התמונה כמתואר נוטה לפגוע במשקל הזיהוי האמור, הרי שמשעה שהפגם הנזכר אינו נוגע לזיהוי על ידי מוחמד, הייתה בפני בית משפט קמא ראיית זהוי מספקת, אשר על יסודה ניתן היה לקבוע את אשמתו של שלמה ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים.

אשר לטענה בדבר אי העדתו של משה, מסרה באת כוח המאשימה כי הלה נטה לגונן בחקירתו במישטרה על המערערים, ועל כן החליטה המאשימה שלא להעידו.

...

לא מצאנו כל עילה להתערב בעונש שנגזר.

יוצא, כי אין בטענה זו כדי לשנות מן המסקנה, לפיה אין עילה להתערב בעונש.

סוף דבר, אנו דוחים את הערעורים, הן לעניין הכרעת הדין, הן לעניין גזר הדין.