טענת שימוש ברכב עובד לצרכים אישיים ללא אישור

היתנהלות העובד מהוה הפרת אמונים חמורה לאור דיני העבודה, גניבה בידי עובד על ידי שימוש בציוד המעסיקה ללא הסכמתה אישורה וידיעתה, גניבה של הרווח שהופק עקב השמוש והפעלת ציוד המעסיקה על ידי העובד וכן שימוש ברכב העבודה לצרכים אישיים של נסיעות פרטיות ללא הסכמת המעסיקה.

לחלופין ככל ותתקבל טענת המעסיקה לפיה העובד פינה פסולת ללא אישורה, מדובר לכל היותר בחריגה מסמכות ולכן אין הצדקה לשלילת פיצוי הפיטורים הנעשית במקרים חריגים בלבד של גניבה מוכחת.

...

על כן, אנו סבורים שבנסיבות אלה, אין מקום לחייב את העובד בפיצוי ממוני בגין מעשי הגניבה, אך יש לחייבו בפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 50,000 ₪.

גם כן נציין כי בחקירתו מנכ"ל המעסיקה כלל לא נשאל בעניין זה. בנסיבות אלה ומשלא הובאה ולו ראשית ראיה לטענות העובד, תביעתו ברכיב זה נדחית.

לא מצאנו לנכון לפסוק לעובד פיצוי בגין הלנה ברכיב זה. דמי הבראה: הצדדים הסכימו בדיון המוקדם כי העובד זכאי לסך של 2,686 ₪ בגין דמי הבראה[footnoteRef:50].

סוף דבר: התביעה העיקרית מתקבלת חלקית באופן כזה שאנו קובעים כי על העובד לשלם למעסיקה סך של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, כאשר מסכום זה יש לקזז סך של 17,364 ₪ להם זכאי העובד במסגרת התביעה שכנגד בגין הרכיבים דמי הבראה (2,686 ₪), הפרשות פנסיוניות- תגמולי מעביד (2,700 ₪) ופדיון ימי חופשה (11,978 ₪).

תביעת העובד בגין רכיבים –הפרת חוק הגנת השכר, אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה, אי עריכת שימוע כדין, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, נדחית הכל כמפורט לעיל.

יוער כי על פי הדו"ח שערך החוקר מטעם הנתבעת 2 ועל פי עדותו הוא שוחח עם מספר שכנים ושכנות של התובע אך איש מהם לא ראה את התאונה מתרחשת ואיש מהם לא אישר כי הניח את הפתק וכי לדבריו שכנה בשם הגב' רינה משה – שלא הוזמנה לעדות – טענה בפניו כי אמנם הגיעה למקום לאחר קרות התאונה אך ראתה במקום את התובע עם צעיר שאמר שהוא נהג ברכב, כאשר לטעמו תאור זה אינו הולם את הנתבע 1.

התובע, שהוא סוחר רכב, נימנע מלהגיש את הסכם רכישת הרכב על ידו הגם שהביע הסכמה לעשות זאת (עמ' 2 שורה 32), כאשר מדובר ברכב שנרכש במסגרת תו סוחר של התובע אך בפועל שימש את התובע לצרכיו האישיים וחנה ליד ביתו (עמ' 9 שורות 11-5), כך שביטוח הסחר לא היה מכסה נזק שניגרם לו. הוסבר כי בעת היתרחשות התאונה חנה רכבו של התובע בנגוד לכיוון התנועה, באופן ההולם את הנזק שניגרם לו, אך לא ניתן הסבר מניח את הדעת לסיבה בעטיה חנה בדרך תמוהה זו המצריכה נסיעה נגד כיוון התנועה מאחר שמדובר בכביש דו-סטרי (עמ' 11 שורות 9-3).

...

לאחר שבחנתי את כל שהונח לפני אני סבור כי לאור הקשיים הניכרים, הסתירות והתמיהות שפורטו לעיל יש לקבוע כי התובע לא הוכיח את קרות מקרה הביטוח באופן בו תואר על ידו ברמה של מאזן ההסתברויות.

לכל האמור לעיל מתווספת גם הימנעות התובע מהבאת עדים וראיות רלוונטיים יוצרת על פי הפסיקה את החזקה כי לו היו מובאים היו פועלים לרעתו.

אשר על כן התביעה נדחית.

הנתבע, טוענת התובעת, עושה שימוש ברכב לצרכיו האישיים זה מספר חודשים, מבצע עבירות תנועה וגורם נזקים לרכבה של התובעת, בין היתר לירידת ערך ובלאי.

אין מחלוקת כי למרות שהסכם ההיתקשרות אינו מתיר תשלום מקדמה והתשלום כולו מותנה בהוצאת אישור האיכלוס במסגרת תקופת ההיתחייבות – שולמה לנתבע מקדמה בשני תשלומים: הראשון ביום 19.1.2021 והשני ביום 25.2.2021.

...

סוף דבר הוא כי תביעתה של התובעת נדחית למעט החיוב בתשלום הקנס בסך 500 ₪.

התובעת תשלם לנתבע סך של 29,500 ₪ (לאחר ניכוי הקנס) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה שכנגד (31.12.2021) ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן תשלם התובעת לנתבע את סכום אגרת התביעה שכנגד בסך 792 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

התובע טען לפניי כי אחרי שסיים, השתמש במנוף לעלות את הסל והסביר כי היה שם עובד שצריך לתקן משהו והוא נידרש להוריד את הסל כדי להמשיך את הנסיעה (ראו עמוד 4 שורות 25 – 28, עמוד 5 שורות עד 1 – 3).

התובע העיד לפניי כי הוא הוריד את הסל באמצעות המנוף תוך שהשתמש בשלט אך את הקשירה הוא מבצע באופן אישי ללא שלט (עמוד 5 שורות 4 – 6).

התובע הוסיף וטען כי הנתבעת בחרה שלא לזמן לחקירה את החוקר מטעמה ויש לזקוף את אי זימון החוקר מטעם הנתבעת לחקירה לחובתה, ולא להתיר את הגשת ההקלטה.

המונח "שימוש ברכב מנועי" כחלק מההגדרה הבסיסית הוא: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; לאחר שבחנתי את טענות התובע וקבעתי את נסיבות הארוע, שוכנעתי כי הארוע שבו נפגע התובע אינו מהוה "תאונת דרכים" על פי הוראות הדין והפסיקה.

...

בנסיבות אלה שוכנעתי כי אין עניינינו בתאונת דרכים שכן העבודה של הורדת הסל הסתיימה, ומטרת העבודה עם השרשרת הייתה קשירת "הסל" אשר מהווה על פניו "מטען". אדגיש בעניין "המטרה התחבורתית" המנויה בהגדרה הבסיסית - פעולת קשירת הסל בשרשרת על ידי התובע הינה חיצונית לצרכי התחבורה ואיננה חלק ממנה (ראו: רע"א 9084/05 אג"ד נ' ינטל (29.10.2007)).

לסיכום - המקרה של התובע אינו נופל לא בהגדרה הבסיסית בחוק ולא בחזקות המרבות, לרבות החזקה הנוגעת לפגיעה עקב "שימוש בכוח המיכני" של הרכב.

בהתאם, ולאור המפורט לעיל – התביעה נדחית.

בדרכו למקום עבודתו בבאר שבע פגע התובע ברכב שעבר ברמזור אדום וכתוצאה מכך נפגע בפגיעות אורתופדיות ופונה לבית החולים סורוקה.

השמוש במונח נטל הוכחה מוגבר נעשה בפסיקה בשני הקשרים: האחד, כאשר התאונה מתבצעת באיזור "דו מהותי", למשל בביתו של העצמאי.

שלישית, מעדויות התובע ובן דודו מחמד אבו אל קיעאן (להלן – מוחמד) התרשמנו כי קיימת סבירות גבוהה כי מטרת הנסיעה לבאר שבע לא הייתה לצרכי העבודה כנטען, אלא לצרכים אישיים שאינם קשורים לעבודה.

גם מוחמד בן דודו של התובע אישר בחקירתו הנגדית כי בדרך כלל הוא והתובע נוהגים לשבור את הצום בעישון נרגילה (ע' 16, ש' 31-33).

...

אמנם, בהתאם להלכה הפסוקה, הרישומים הרפואיים הם חלק ממכלול הראיות ואין לתת להם בהכרח משקל מכריע, אך העובדה שאין במסמכים הרפואיים כדי לסייע או לתמוך בגרסת התובע מצטרפת למכלול הראיות שהובאו לפנינו כמפורט לעיל, מהן עולה כי לא הוכחה גרסתו של התובע בדבר מטרת הנסיעה.

לסיכום, התובע נפגע בתאונת דרכים סמוך לשעה 21:00 בערב, מספר שעות לאחר סיום יום עבודתו, והוא לא הוכיח את טענתו כי בעת קרות התאונה הוא היה בנסיעה חזרה למקום עבודתו לצורך איסוף מכשירים סלולריים.

התביעה נדחית.