כן צויין במכתב ההתראה כי הנתבע הפר את החוזה בכך שלא החתים שני ערבים על שטר החוב ובכך שלא פינה את המושכר בתום תקופת השכירות.
כן נפסק בע"א 656/79 מוריס גרינפלד נ' נ' יעקב קירשן (פד"י ל"ו (2), 309) כדלקמן:
"לא בקלות ישלול ביהמ"ש סעד מבעל דין בטענת שהוי, ביהמ"ש יבחן התקיימותם של תנאים מסוימים הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה לפני שימצא יסוד לדחות תביעה מחמת שהוי".
עוד נפסק ברע"א 9788/08 מדינת ישראל הועדה לאנרגיה אטומית נ' עיזבון המנוח אלקסלסי ז"ל (פורסם ב"נבו", פסקה 97 לפסק דינו של כב' השופט עמית), כי איחור בהגשת התביעה כלשעצמו אינו מעיד כי התובע זנח זכות העומדת לו. והנפקות העיקרית של טענת השהוי היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי שניגרם לנתבע.
...
גם לגופו של עניין, לא ניתן לקבל את הטענה, באשר בסופו של דבר, לא התגבשה הסכמה בין שני הצדדים וממילא אין כיום כל חוזה בתוקף.
תוצאה
על בסיס כתב התביעה והאמור בפרוטוקול הדיון, וכעולה מן המקובץ, אני מקבל את התביעה, ומורה כדלקמן:
ניתן פסק דין לפינוי המושכר.
הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט כדלקמן: החזר אגרת בית המשפט בסך של 654 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 6,276 ₪ (5,354 ₪ בצירוף מע"מ, בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) התש"ס-2000).