טענת רשלנות תורמת מול פסק דין מרשיע כראיה לכאורה

על כן, נוכח הוראתו של סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971 תהא הרשעה זו קבילה כראיה לכאורה גם ביחס לתביעות העומדות לדיון בפניי.

כבר עתה יוער: במהלך החקירה הנגדית של עדה זו כמו גם של הנתבע 5, היא נישאלה שאלות שונות כדי לבחון את הרשלנות התורמת של הנתבע 5 – שאלות כגון האם נהג במהירות, האם ניסה להיתחמק מן הפגיעה, מדוע לא בלם וכיו"ב, ולכן יודגש, כי איני מוצא כל רשלנות תורמת בנהיגתו של הנתבע 5, אשר נהג כדין בדרך ראשית, והוא לא היה אמור לצפות את כניסתו המפתיעה של הנתבע 1 אל הצומת בלא שציית לתמרור האט ותן זכות קדימה.

בסירטון ההדרכה שערכה הנתבעת 3 טרם היציאה לנסיעה, ניתן לראות שורת משתתפים עומדת מול אדם שעל חולצתו נרשם "מנהל", רובם נראים מקשיבים (אחד עסוק בצפייה בטלפון הסלולרי שלו) הוא מעניק להם תדריך אשר נמשך כחמש דקות, הוא מציג את המדריך אשר ייצא עמם, מסביר שהמסלול כולל חציית צומת מרומזרת, אומר להם שיש לעשות כן בזהירות, הוא מסביר שמדובר בטרקטורונים חדשים "מהניילון", אומר שכל מה שקורה לכלים ברשלנות של נהג יהיה על אחריותו, אך אינו מסביר להם ברחל בתך הקטנה לאורך זמן תוך שהוא מוודא כי הם מבינים את המשמעות האפשרית, כי הטרקטורונים נעדרי ביטוח צד שלישי על כל המשתמע מכך.

ככל ויקבע כי ניסים חב כלפי מי מהצדדים להליכים המשפטיים, כתוצאה מהארוע ו/או התאונה, הבנק ישלם את הסכום שיקבע, אם במסגרת פסק דין או גישור, גם אם הסכום יקבע לחובתו של ניסים בלבד.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ביחס לחוזה הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענת הנתבעת 6 המבקשת להתנער מן האירוע, כאילו הוא אורגן על-ידי אנשים פרטיים, לא מטעמה, לא בידיעתה, לא באישורה (עמוד 24 שורה 22 והלאה).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ביחס להסכם שנכרת הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את טענות הנתבעת 6 בעניין זה. אכן, כפי שטענה ב"כ הנתבעת 6 בסיכומיה, אחרי הכל מדובר ב"תאונת דרכים, מישהו נהג ברשלנות" (עמוד 24 שורה 18).

הנתבעות ישלמו, כפי החלקים דלעיל, לתובעת 2 סך של 39,318 ₪, בשיעורם מיום התאונה 17.9.17 וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,600 ש"ח וכן את האגרה כפי ששולמה וכפי שתשולם.

הנתבעות ישלמו, כפי החלקים דלעיל, לתובעת 3 סך של 96,618 ש"ח, בשיעורם מיום התאונה 17.9.17 וכן שכ"ט עו"ד בסך 11,400 ש"ח וכן את האגרה כפי ששולמה וכפי שתשולם.

בנוסף, תשלמנה הנתבעות, כפי החלקים דלעיל, את שכר טרחתם של העדים, כפי שנפסק בהחלטות שהתקבלו בפרוטוקול הדיון מתאריך 22.3.21.

העורר עצמו טען כי לא ראה בשום שלב את הולך הרגל, אלא רק כאשר עמד מולו.

על יסוד האמור, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעלות פוטנציאל ראייתי להרשעתו של העורר בסיום ההליך המשפטי.

בהחלטתו הנוספת מיום 14.6.20, במסגרת הבקשה לעיון חוזר, הוסיף וקבע ביהמ"ש כי טענות העורר בדבר רשלנותו התורמת של הולך הרגל בהיותו שיכור לכאורה, אינה נתמכת בראיות, ולמעשה, ניתן להתרשם כי הולך הרגל פעל בזהירות המתבקשת, עת חצה את הכביש במעברי חצייה מסומנים.

דיון והכרעה סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע את ההוראה החלה בכל הנוגע לפסילת רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, כהאי לישנא: "(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעיניינו.

...

ביהמ"ש שקל את דרך התנהלותו הלכאורית של העורר, יחד עם תוצאותיה הטראגיות של התאונה, ובא לכלל מסקנה כי חרף עברו התעבורתי המקל, לא נסתרה חזקת מסוכנותו.

נוכח זאת, שותף אני למסקנה בימ"ש קמא, לפיה מעובדות כתב האישום נלמדת מסוכנות.

לגופו של עניין נקבע כי ביהמ"ש אינו מוצא להתערב במסקנה, לפיה העורר לא עמד בנטל לסתור את חזקת המסוכנות שקבע המחוקק (לעניין העובדה כי אין בהעדר עבר תעבורתי משום אינדיקציה מכרעת לסתירת המסוכנות, השוו עוד: ב"ש (מחוזי ירושלים) 5175/08 מדינת ישראל נ' יוגב קורן).

על פי סעיף 42א לפקודה הנ"ל, עובדות כתב האישום בהן הורשע הנתבע מהוות ראיה לכאורה לתוכנם בהליך האזרחי (ע"א 71/85 אריה נ' בוחבוט).

סעיף 42 ג לפקודה קובע כי: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות דין". אין מחלוקת כי הנתבע לא ביקש רשות להביא ראיות לסתור את עובדות פסק הדין המרשיע ורשות כזו לא ניתנה לו ע"י ביהמ"ש, אך שאלת אשמו התורם של התובע שלא הייתה רלוואנטית להרשעת הנתבע בהליך הפלילי, תבחן במסגרת תביעת הנזיקין ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי (ע"א 2591/09‏ אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל).

אומנם טענת ההתרשלות התורמת איננה מוגבלת למקרים של תרומה פעילה לתאונה.

דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. ברע"א 280/18 רונית קסברי נ' אברהם רוזן נקבע כי אשמו התורם של הניזוק נשען על שני יסודות.

בעניינינו, לא ניתן לייחס לתובע אשם תורם בגין היתנהגות שקדמה לתאונה, גם אם מדובר בהטרדות כלפי רעייתו של הנתבע, שהביאו את הנתבע לבצוע המעשים המזיקים, וזאת מסיבות רבות: ראשית, ההטרדות והאיומים הנטענים לא הוכחו כאמור לעיל כנדרש על ידי הנתבע.

...

סעיף 42 ג לפקודה קובע כי: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". אין מחלוקת כי הנתבע לא ביקש רשות להביא ראיות לסתור את עובדות פסק הדין המרשיע ורשות כזו לא ניתנה לו ע"י ביהמ"ש, אך שאלת אשמו התורם של התובע שלא הייתה רלוונטית להרשעת הנתבע בהליך הפלילי, תיבחן במסגרת תביעת הנזיקין ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי (ע"א 2591/09‏ אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל).

סך הכל ישלם הנתבע לתובע פיצוי בסך של 65,000 ₪ בצירוף שכר טרחה והוצאות בסך של 15,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.

הערתי, שאילו הצדדים בהליך היו רק התובע והנתבעים, ייתכן וההודאה בצרוף סתירות בעדויות, היו מובילות לקביעה לפי גרסת התובע, אולם לאור זכותו של הצד השלישי (המבטח) להיתגונן גם כלפי התביעה העיקרית (ועל כך יורחב בהמשך פסק דין זה), אין בהם כדי להרים את הנטל בענין נסיבות קרות התאונה בחזית מול הצד השלישי.

הנתבעת 1 טענה לרשלנות תורמת מצידו של שאדי מרעי שנהג בתאונה ברכב התובעת.

אמנם כאשר הממצאים והמסקנות בהכרעת דין הקובעים את רשלנותו של הנאשם מהוים ראיה לכאורה במשפט אזרחי לפי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אין צורך לבקש רשות להביא ראיות לסתור לפי סעיף 42ג לאותה פקודה על מנת לטעון לאשם תורם של אדם אחר (ראו ע"א 8684/11 אלקיים נ' עיזבון המנוח ניר יבור, פס' 34 (25.6.2014), וכל עוד הטענות לאשם תורם אינן עומדות בסתירה למימצאי פסק הדין המרשיע, ראו החלטתו של כבוד השופט ע' טאהא ב-רע"א (נצ') 19205-07-20 בן חמו ני מ"י, פס' 7 (16.7.2020)).

...

תביעת התובעת נגד הנתבעת 2 נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת 2 שכר טרחת עורך דין בסך של 12,250 ₪.

ההודעה לצד שלישי נדחית.

הנאשם נהג ברכב ברשלנות ובקלות ראש בכך שלא שם ליבו אל הדרך ומצב כלי הדרך, לא נקט באמצעות הדרושים למניעת תאונה ובכך גרם לתאונה בה נגרם נזק לגוף ולרכוש".

לפי סעיף 42 א (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971 עובדות כתב האישום שביסוד ההרשעה קבילות בהליך זה כראיה לכאורה לאמור בהן.

חקירתו הנגדית של התובע לא העלתה עובדות נוספות לכתב האישום שיש בהן כדי לבסס אשם תורם.

כמו כן, לפי עדותו של התובע, הוא סובל מכאבים ומעיוות בכף יד ימין שהיא ידו הדומינאנטית, דבר המפריע לו בכתיבה, נהיגה, עבודה מול מחשב ובאחיזת עכבר.

סך הכול הפסדים לתקופה של שלוש שנים ממועד התאונה: 69,469 ₪ בצרוף ריבית מאמצע התקופה: 72,476 ₪ מחודש 7/19 ועד למועד מתן פסק הדין (חודש 3/22) – 33 חודשים, על בסיס השכר הממוצע (11,350 ₪) וגריעה של 25% מכושר ההישתכרות: 93,638 ₪ בצרוף ריבית מאמצע התקופה: 94,950 ₪ ממועד פסק הדין ולעתיד, על בסיס השכר הממוצע במשק וגריעה של 25% מכושר ההישתכרות: 780,313 ₪.

...

אני דוחה את טענות התובע באשר לכך שהמומחית לא התייצבה לחקירה.

מאחר שאין עדיין הכרעה בתביעת המוסד לביטוח לאומי, אני מורה להקפיא מסכום פסק הדין סכום של 50,000 ₪ (בהתחשב בכללים הקבועים בתקנות המוסד לביטוח לאומי (שיקום מקצועי) תשט"ז – 1956).

ככל שלא תוגש חוות דעת אחרת בנושא, הסכום יוקפא עד לאחר שהתובע יציג את אישור המוסד לביטוח לאומי – שיקום, בקשר לתגמולים ששולמו לו (או דחייתה של תביעת התגמולים בקשר לדמי שיקום), ובתוך 30 ימים לאחר הצגת האישור, תשלם הנתבעת את היתרה לאחר ניכוי תגמולי המל"ל שיקום (דמי מחייה), אם תיוותר כזו, בצירוף הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.