טענת עובד להכרחתו לחתום על הסכם פרישה מוקדמת

העובדות הצריכות לענייננו נוכח החשיבות בפירוט של העובדות, הנוגעות הן לעסקה שנערכה בין הצדדים, הן לסכסוך שנתגלע ביניהם, והן למכתבים שהוחלפו בינם לבין עצמם ובינם לבין הבורר- לשם בחינת היתנהלותו של הבורר המוסכם בהקשרם של הדברים - יפורטו אלה בהרחבה להלן, לפי הסדר הכרונולוגי של התרחשותן: א. הסכם העברת המניות 1) ביום 12/7/15 חתמו המבקש והמשיב על הסכם לפיו יעביר המבקש למשיב את כל מניותיו ב"חברת טסטים בדיקת מערכות בע"מ"- חברה פרטית העוסקת בתחום ההשמה ומיקור החוץ של עובדים לתחומי התעשייה וההייטק (להלן: החברה או חברת טסטים, וההסכם או הסכם העברת המניות, בהתאמה).

אין חולק כי במעמד החתימה על ההסכם מסר המשיב לידי המבקש שבעה שיקים, בהתאם לפרישת התשלומים הקבועה בהסכם.

גם בישיבת הגישור שהתקיימה על פי הצעתו של הבורר, פעל האחרון בנגוד להתחייבויותיו ובנגוד לדרישתו המוקדמת של המבקש, כי בישיבה זו תדון אך ורק שאלת בטלותו של ההסכם.

ג. המבקש טוען בתגובה שתכליתה של בקשת ההבהרה להבהיר עובדות שממילא אינן שנויות במחלוקת, ואיננה באה לפתוח חזית, אלא היתייחסות נקודתית, להחלטת בית המשפט, בה צוינו לטענתו העובדות "בנגוד למצבן האמתי". ה דיון המסגרת הנורמאטיבית מוסד הבוררות מעניק לצדדים את הפריבילגיה המשמעותית, לבחור להם "דיין", בנגוד לבית המשפט שבו אין לצדדים שליטה על מינויו של השופט היושב לדין.

...

יפים לענייננו דברי כב' הש' דנציגר ברע"א 3159/12 עאטף מוסא ושות' בע"מ נ' עמירון חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח' (10/7/12): "קביעה שיפוטית בדבר העברת בורר מתפקידו בעילה של אובדן אמון הצדדים בו, בהתאם לסעיף 11(1) לחוק הבוררות, צריכה להיעשות בזהירות מירבית ולהתבסס על תשתית עובדתית ברורה ומוצקה. צד להליך בוררות הטוען כי איבד אמון בבורר לאחר שהתגלה לו שהבורר לא גילה על קשרים בעבר או בהווה בינו לבין הצד השני או בינו לבין אחד העדים, נדרש ראשית להוכיח מבחינה עובדתית כי אכן מתקיימים קשרים מסוג זה. רק לאחר שהוכח עובדתית דבר קיומם של קשרים בין הבורר לבין אחד הצדדים או העדים, ורק לאחר שהוכח כי קשרים אלו לא היו ידועים וגלויים לצדדים מלכתחילה, ניתן לעבור לדון בשאלה המשפטית האם הפר הבורר בנסיבות העניין את חובת הגילוי המוטלת עליו והאם התנהלותו של הבורר גרמה לאובדן אמון הצדדים בו ומצדיקה העברתו מתפקידו [לדיון מקיף בשאלות אלה, החורג מהנדרש בעניין הנוכחי, ראו והשוו: רע"א 296/08 ארט-בי ...; אוטולנגי ...]". ראו גם דבריה של כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 2118/00 ברגמן ואח' נ' ד"ר שפר (9/7/00): "הכלל הנוהג הוא כי על בורר לדון ולפסוק בעניין הנתון להכרעתו בלא משוא פנים. עם זאת, בורר המקובל על שני הצדדים, כאשר יש לו קשר עם מי מהצדדים - בין קשר עבודה ובין קשר ידידות – אינו בהכרח פסול לתפקיד, והוא – אם ידוע מראש לשני הצדדים על מערכת יחסים כזו והם הסכימו לכך, ובנתון לכך שיחסים אלה לא יביאו בסופו של דבר לכדי משוא פנים של הבורר כלפי אחד הצדדים (ראה אוטולנגי...). אכן אין לעודד מינוי בוררים אשר יש להם קשר קודם – מקצועי או חברי עם מי מבעלי הדין. מינוי כזה מועד ליצור ביום מן הימים תחושת קיפוח בלב בעל הדין אשר ידו תצא על התחתונה בסיום הבוררות והוא – גם אם הסכים מלכתחילה למינוי הבורר בידיעה על הקשר הקודם בינו לבין בעל הדין שכנגד. אולם, בהינתן הסכמה כזו מדעת, מביע צד לבוררות את אמונו בבורר חרף ידיעה על דבר קשר קודם בינו לבין בעל הדין האחר, ויקשה עליו לבסס מאוחר יותר בקשה לביטול הבוררות בטענה של משוא פנים עקב קשר קודם כזה. מכל מקום, נראה כי יצטרך להביא בפני בית המשפט נתונים ספציפיים החושפים קיומו של משוא פנים מעבר לקשר מקצועי או חברי קודם". בנסיבות העניין בהעדר ראיה כלשהי לקשרים קודמים בין הבורר לב"כ המשיב, למעט העובדה הגלויה על פניה בדבר היותם בעלי משרדים באותה עיר, ומשלא הועלתה טענה מעין זו בפני הבורר עד להעלאתה לראשונה בבקשה הנדונה דידן, לא ניתן שלא להתרשם כי מדובר בטענה אשר נולדה לצורך ההליך, לשם השגת התוצאה אותה חפץ המבקש להשיג.

לסיכום, מכל המקובץ עולה כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח את התנאים להעברת בורר מתפקידו ולמינויו של בורר חליף; דהיינו, כי הבורר הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי מי מהצדדים ו/או כי התנהלותו של הבורר גרמה למי מהצדדים לעיוות דין.

הבקשה נדחית, אפוא.

הסכומים והזכויות שישולמו לעובדים על פי האמור בהסכם זה, יהוו סילוק סופי ומוחלט של כל המגיע להם מהחברה בגין תקופת עבודתם וסיומה והם באים במקום כל זכות שעמדה לעובד המסיים את עבודתו לרבות פצויי פיטורים (לרבות במשמעות סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים), דמי הודעה מוקדמת ו/או כל תשלום אחר המגיע על פי הסכם כלשהוא ו/או נוהג ולרבות במקום זכות כלשהיא מכח הסכם קבוצי.

תמצית טענות הצדדים התובעת טוענת כי טענת הנתבעת לפיה, כחלק מהחתימה על כתב הויתור הנידרש כדי להיכלל בהסכם הפרישה מרצון, היה עליה למחוק את תביעתה הראשונה – שטרם הוכרעה באותו המועד – מנוגדת לדין, לפרשנות הסכמים קבוציים, ומהוה אפליה שלה אל מול עובדי הנתבעת האחרים שפרשו במסגרת הסכם 2015.

...

בנסיבות אלה אין מנוס אלא להמשיך את התהליך בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי עליו אנו חתומים.

לשיטתנו, ראוי היה כי הנתבעת תבהיר כבר במכתב הזימון לשימוע את הסיבה לבחירה בתובעת כמועמדת לפיטורים ואת שיקולי ההנהלה בגינם סירבה לאשר את הכללת התובעת בהסכם הפרישה מרצון, ולכל הפחות תענה על שאלותיה במעמד השימוע וזאת על מנת שהתובעת תוכל לנסות ולהתמודד עם הבחירה בה כמועמדת; ולבסוף לדעתנו גם בעילת הפיטורים עצמה נפל פגם, שכן לא שוכנענו כי הנתבעת הפעילה שיקול דעת בעת בחינת המועמדים לפיטורים.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת מענק פרישה בסך 218,446 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.16.

התובע טען לאי גילוי עובדות והטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים), חוסר תום לב במשא ומתן לקראת הפרישה והפרת חובות מנהליות של הנתבעת כמעסיקה ורשות ציבורית.

בפגישה, פורטו בפני מר מריסאת זכויותיו הפנסיוניות והתנאים המועדיפם להם יהא זכאי לאחר חתימתו על טופס "הסכמת עובד לפרישה" ולאחר אישור המנהלת המשרד ונציבות שירות המדינה.

אשר לחובת היידוע עובד העומד לפני פרישה, קבע בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 42050-05-14 מדינת ישראל – הממונה על הגימלאות נ' פרופ' מנחם שדה, 4.9.16): "קיימת חשיבות רבה ביידוע עובדים שעומדים לפרוש, ובעיקר עובדים השוקלים לפרוש בפרישה מוקדמת, אודות הנתונים המלאים והמדויקים על גובה הגימלה שעתידה להיות משולמת להם לרבות משכורתם הקובעת וכיצד נקבעה, ולאפשר להם להתייחס לכך - בין בהגשת ערעור בהתאם להוראות החוק (זכות שהוארכה לאחרונה במסגרת תקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), התשע"ו – 2016); בין בקבלת החלטה מחודשת על הפרישה ומועדה ככל שזו תלויה בהם עצמם; ובין בדרכים נוספות לפי כל דין.

הסעד המגיע לתובע כתוצאה מהפרת חובת תום הלב מטעם המדינה, מכוח סעיף 39 לחוק החוזים, הוא תשלום של פיצוי כספי בשיעור הנזק שניגרם לו. מאחר שאין מחלוקת כי הנזק שניגרם לתובע הוא בסך של 40,000 ₪, סכום שהיה מקבל אילו היה פורש לפני הגעתו לגיל 60, אני מחייבת את הנתבעת בסכום זה. אין אני מיתעלמת מן העובדה שהתובע קיבל שכר נוסף עד לפרישתו בפועל.

...

משבית הדין דחה את התביעה בעילה זו מהטעם של העדר סמכות עניינית הרי שאין מנוס מהחזרת הענין לבית הדין האזורי לצורך השלמת הבירור וההכרעה בהתאם לשיקול דעתו.

חובה זו במסירת מידע מלא ומעודכן, וביידוע העובד העומד בפני פרישה על האפשרויות העומדות בפניו, היא חלק בלתי נפרד לטעמנו מחובות תום הלב וההגינות בהן מחויבת המדינה כלפי עובדיה בכובעה הכפול - הן כמעסיקה, והן כאחראית כלפיהם על יישומו של חוק הגמלאות כמרכיב משמעותי בביטחונם הסוציאלי (ומכוח קל וחומר בהתחשב במעמדה הציבורי).

לסיכום נוכח האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, מר עלי מריסאת, סך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 9.3.14 (מועד הגשת התביעה) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

במסגרת הבקשה טענה המדינה כי היא עצמה נתנה את הסכמתו המוקדמת של היועץ המשפטי לממשלה תוך היתעלמות, פרי שגגה, מהתניה החוזית המפורטת בסעיף 7.5 בחוזה, אשר מחייבת קבלת הסכמתו המוקדמת של היועץ המשפטי לממשלה להליך הבוררות.

לטענת התובעת, ביטולו של הסכם כזה יעשה רק במקרים חריגים ונדירים [ע"א 595/78 בלדרמן נ' אורנשטיין, פ"ד לה (1) 467 (1980)] ואולם המדינה, כנתבעת בתיק דנן, לא פירטה את אותן נסיבות חריגות ונדירות המצדיקות את הביטול המבוקש על ידה; הטעות שבגינה היתקשרה המדינה בהסכם הדיוני (סעיף 7.5 בחוזה) הנה טעות שהתובעת לא ידעה, ולא צריכה הייתה לדעת עליה.

בתגובתה דחתה המדינה את דרישת התובעת להעברת ההליך לבוררות מהטעמים הבאים: היועץ המשפטי לממשלה הנו הגורם היחיד המוסמך לחתום על שטרי בוררות בשם ממשלת ישראל (בהתאם לאמור בהודעה על ייפוי כוחו של היוהמ"ש, כפי שפורסמה בי"פ 143).

במידה ובית המשפט יחליט לדחות את הבקשה לסילוק על הסף שהגישה המדינה, תסכים המדינה להעביר את ההליך לבוררות במידה ויתקיימו כל שלושת התנאים הבאים: 1) התובעת תסכים להעביר לבוררות את כל ההליכים התלויים ועומדים בין הצדדים בנוגע להפעלת אשכול התחבורה במודיעין, ולא רק את ההליך דנן; 2) התובעת תסכים לכל התנאים המפורטים בהוראות היועץ המשפטי לממשלה מספר 6.1205 בנוגע להליכי בוררות, דהיינו לתנאים הבאים: 1) סמכויות הבורר; 2) סדרי הדין, דיני הראיות וחקירות העדים; 3) חובתו של הברור לנמק החלטתו ולפסוק לפי הדין המהותי; 4) קביעת יכולת ערעור על פסק הבוררות; 5) פרישת הבורר, העברתו מתפקידו ומינוי בורר מחליף.

...

דיון והכרעה לאחר שקראתי את כתבי הטענות, את החוזה ובו סעיף הבוררות וכן את יתר המסמכים שבתיק בית המשפט הרלבנטיים לבקשה דנן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, וכי יש לחדש את הדיון בתובענה מבלי להעבירה לבוררות.

בנסיבות אלה אני קובע כי משסבורה המדינה שהליכה לבוררות מנוגדת לאינטרס שלה, ברי כי אין טעם בכך שנציגי המדינה יפנו אל היועץ המשפטי לממשלה ויבקשו את אישורו להפנות את ההליך דנן לבוררות כאשר הם עצמם סבורים כי הליך זה אינו מתאים בנסיבות העניין.

סוף דבר בקשתה של המדינה (הנתבעת) לחדש את בירורה של התובענה דנן בבית המשפט – דינה להתקבל.

בתמצית, טענו התובעים, כי ביום 8.2.2021 נחתם בין הצדדים הסכם מכר שעניינו נכס מקרקעין, וליתר דיוק - זכויות הנתבעים בדירה שתבנה (בעתיד) במקרקעין הידועים כחלקה 104 גוש 10733 ברחוב סמטת יהודה 5 בחיפה, במסגרת פרויקט תמ"א 38.

לטענתם, הסכם המכר מיום 8.2.2021 נחתם מתוך ידיעה והבנה שמדובר בשלבים מוקדמים של עסקה ארוכת טווח.

בהמשך פרשו הצדדים השלישיים באריכות רבה את מערך ההסכמים בינם ובין הנתבע.

לפיכך, גם אם מערכת היחסים בין התובעים לנתבעים חורגת מתחומי הסכם הבוררות, מערכת היחסים בין הנתבע לצדדים השלישיים נכללת במסגרת הוראותיו המפורשות של סעיף 15.2 להסכם המייסדים וכפופה לסעיף הבוררות שנחתם על ידם.

...

בנסיבות אלה, דין ההודעה לצדדים שלישיים שהגישה הנתבעת מס' 2 להידחות, מחמת העדר יריבות או עילה.

לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: אני דוחה את ההודעה לצדדים שלישיים שהגישה הנתבעת מס' 2, מחמת העדר יריבות או עילה.

אני מורה על עיכוב הליך ההודעה לצדדים שלישיים שהגיש הנתבע והעברת הסכסוך בהודעה לבוררות.