טענת "מאיס עלי" תלויה ברגשות האישה לבדה.
בספר תשובות הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סימן קלח) כתב:
"האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה, לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדיעות באנשים ונשים, וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו שומעין לה... ".
וכך כתב התוספות רי"ד (כתובות ס"ד):
"אבל אמרה מאיס עלי... לא כייפינן לה על ידי הפסד כתובתה, ...ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אישה מואסת בבעל ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו...".
וכן מסתפק השאלה זו גם המהר"א ששון (סימן קפ"ו):
"וזה עיקר דברי הספק הוא, אי בעינן מאיס עלי מחמת בעילה או לא".
אבל בספר היכל יצחק (הגאון הרב הרצוג הרב הראשי לישראל זצ"ל ח"א ס' ב' אות ה') כתב:
"דמאיס עלי הוא לא רק עניין של שנאת חינם אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש...".
הרי לנו מחלוקת אם המאיסות צריכה להיות רק מיחסי אישות או אפילו מאיסות כללית.
סלמאן ח. עבודי, א. גולשמידט זצ"ל, באישה שטענה מאיס עלי ותבעה כתובתה וכתבו שם:
"ותובעת כתובתה שאמרו כפשוטה וכמשמעה, היינו תביעה לשם ממון, אשר יש להניח שחמדת הממון עמדה בליבה, וזו היא שהניעה אותה להגיע לצעד הזה של נתוק קשר הנישואין עם בעלה, אך אם תובעת כתובתה וכוונתה היא לא לשם קבלת ממון אלא לשם חזוק טענותיה... הרי יש מקום לומר דבגוונא דא אין זה פוגם בטענת מאיס עלי...".
וכתבו עוד שם (עמוד 325) הדיינים א. גולדשמידט, ש. ישראלי, ע. יוסף זצ"ל באישה שטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה:
"ואם כה, הרי במקום אשר תביעת הכתובה לפי נסיבותיה, אינה מערערת את שכנועו של ביה"ד בנאמנות הטענה מאיס עלי ובכנות האמתלאה, ונראים הדברים לבית הדין כי אף על פי שהיא תובעת כתובה אין בה על צד תחבולה, הרי אז יפסוק בית הדין דין מאיס עלי גם במקום שהאישה תובעת כתובתה".
וכך כתבו בפד"ר (כרך טו עמוד 145) הדיינים ש. י. כהן, מ. א. אוריה, ח. ש. שאנן זצ"ל, שאם אישה טוענת מאיס עלי ויש לה אמתלא ברורה ורואה שבעלה אינו רוצה לגרשה ואז תובעת את כתובתה, הדין שמקבלת גם את הכתובה:
"כי זה אומדנא דמוכח שאינה נותנת עיניה בממון אלא לאחר סרוב של בעלה לגרשה ,תובעת עכשו גם את כתובתה."
הרי במקרה המונח לפנינו בתחילה ביקש הבעל לנסות לעשות שלום בית והאישה ביקשה להתגרש מיד ואמרה בדיון שאם יסודר גט מיד תימחל על כתובתה, ורק בדיונים הבאים הבעל הסכים להתגרש ואז האישה עמדה על תביעתה לסידור גט ולקבלת כתובה, הרי לנו אומדנא דמוכח שאין האישה חפיצה בכסף הכתובה אלא בסידור גט עקב מיאוס שלה מהבעל, והראיה שבדיון הראשון הודיעה האישה שתמחל על כספי הכתובה אם יסודר הגט מיד, ולכן נראה שאף שתובעת את כתובתה יכולה האישה לטעון טענת מאיס עלי ולחייב את הבעל בגט.
...
ברם על טענת הבעל שסידור הגט יהיה לאחר שיגמרו כל ההליכים המשפטיים בערכאה אחרת, ביה"ד סבור שאין לתלות את סידור הגט בהליכים אחרים אשר נידונים בערכאה אחרת, כפי שכתב הרב פרובר בסוף דבריו:"היות שאין זכות לכל צד לעגן את משנהו".
אך לגבי תביעת האשה את סכום הכתובה (300,000 ש"ח), סבור ביה"ד שהדיון בנושא הכתובה ידון לאחר כל הדיונים הרכושים בערכאה אחרת, ולאחר שתנתן פסיקה בנושא הממוני ידון ביה"ד בתביעת הכתובה לבדה.
גם הבעל מבין שאין מנוס מגירושין.
פסק הדין
לאור כל האמור לעיל פוסק ביה"ד:
הבעל חייב לגרש מיידית את אשתו.
