טענת לשון הרע במכתבים בתיבות הדואר של השכנים בבניין

בתמצית ייאמר כי במסגרת הגרלה חצי שנתית שהייתה נהוגה באותו ביניין זכתה התובעת ברשות לחנות בחניה מסוימת כאשר לטענת הנתבעת, היא עשתה בה שימוש אסור כשהרשתה לשכנה אחרת לחנות בה. התביעה הוגשה בגין 3 פרסומים (מכתבים) אשר לטענת התובעת כוללים ביטויים מעליבים ומכפישים המהוים לשון הרע.

התובעת, כאמור, לא עשתה כן. אמנם חלקים מסוימים של המכתב כוללים ביטויים לא מחמיאים ביחס לתובעת כשנכתב בו: "אני כותבת מכתב זה לגבי החניה. אם שושנה (התובעת – הערת הח"מ) לא מבינה שנחמה שיש לה יותר שכל מסובבת אותה על האצבע הקטנה זאת בעיה שלה אבל לא על חשבון הדיירים....הגיעה הזמן שבגילך תקבלי שכל ולא יסובבו אותך ותכבדי את ההסכם". יחד עם זאת, ביטויים אלה נכתבו אגב שטף טענות ענייניות סביב נושא החנייה ונראה כי המשמעות שהקורא הסביר נתן להם הייתה בהתאם להקשר דברים זה. אשר על כן אני דוחה את הטענה ללשון הרע בפירסום זה. המכתב השני התובעת טענה כי לאחר שהבליגה על המכתב הראשון, התחוור לה כשבוע לאחר מכן, שהנתבעת שבה ופרסמה את אותו מכתב בלובי הבניין ובתיבות הדואר של הדיירים, כשהפעם הוסיפה בכתב ידה בכותרת המכתב, דברי בלע משפילים כדלקמן: "הפרסיה המסריחה", "מתאים לה לחזור לחומיני" ו"לא מתאים לה לגור בבית שלנו" (להלן: "המכתב השני" - נספח ת'3 לכתב התביעה).

גם בתה של התובעת, הגב' ליאת אשר, העידה כי ראתה בתיבות הדואר של השכנים "דף לבן מקופל לחצי" (עמ' 5 שורות 24-28), לא ידעה לומר באיזה מן המכתבים היה מדובר (עמ' 6 שורות 1-2).

...

התובעת, כאמור, לא עשתה כן. אמנם חלקים מסוימים של המכתב כוללים ביטויים לא מחמיאים ביחס לתובעת כשנכתב בו: "אני כותבת מכתב זה לגבי החניה. אם שושנה (התובעת – הערת הח"מ) לא מבינה שנחמה שיש לה יותר שכל מסובבת אותה על האצבע הקטנה זאת בעיה שלה אבל לא על חשבון הדיירים....הגיעה הזמן שבגילך תקבלי שכל ולא יסובבו אותך ותכבדי את ההסכם". יחד עם זאת, ביטויים אלה נכתבו אגב שטף טענות ענייניות סביב נושא החנייה ונראה כי המשמעות שהקורא הסביר נתן להם הייתה בהתאם להקשר דברים זה. אשר על כן אני דוחה את הטענה ללשון הרע בפרסום זה. המכתב השני התובעת טענה כי לאחר שהבליגה על המכתב הראשון, התחוור לה כשבוע לאחר מכן, שהנתבעת שבה ופרסמה את אותו מכתב בלובי הבניין ובתיבות הדואר של הדיירים, כשהפעם הוסיפה בכתב ידה בכותרת המכתב, דברי בלע משפילים כדלקמן: "הפרסיה המסריחה", "מתאים לה לחזור לחומיני" ו"לא מתאים לה לגור בבית שלנו" (להלן: "המכתב השני" - נספח ת'3 לכתב התביעה).

לאחר ששקלתי את כל השיקולים שפורטו לעיל החלטתי להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 12,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 12,000 ₪.

בנוסף הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט: אגרת בית משפט בסך של 2,505 ₪ בתוספת הפרשי וריבית מיום תשלומה וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 6,000 ₪.

לשיטת התובעים, הנתבעת אשר משמשת כחברת ועד הבית של ביניין ברחוב שז"ר 34 בראשון לציון (להלן: "הבניין"), בחרה לפעול כנגד התובעים על דרך של תליית מודעות בלוח המודעות של הבניין ובאזורים נוספים, כמו גם הנחת מכתבים בתיבות הדואר של השכנים, כאשר באותם פרסומים נעשה שימוש בביטויים כגון "גנבים", "נבלה", "ערבי צורר יהודים", "הערבי הקנאי" וביטויים נוספים אשר התובעים רואים בהם כדי הפרה של הוראות חוק איסור לשון הרע.

...

כך לדוגמא, בניגוד לטענות התובעים, העובדה כי במסגרת נספח ד' לתצהירו של התובע, נעשה שימוש במונח "מחבל/ים", אינה מכוונת למסקנה כי התובעים כונו מחבלים, וזאת שעה בה המשפט הכולל בו נעשה שימוש הינו: "באסיפה הובא לידיעת כלל הדיירים כי ישנו בבניין אדם או יותר, רב פעלים, אשר מחבל/ים בכל המאמצים הנעשים לשיפור הבניין כגון:..." לא ניתן לראות בשימוש במונח זה כטענה לדבר היות האדם אליו מופנה הפרסום, איש טרור או מחבל, אלא טענה לכך שאדם זה או אחר פוגעים או מטרפדים, את המאמצים אשר נעשים בבניין לצורך שיפורו.

לאחר שנתתי דעתי לכלל ראיות ועדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הנתבעת (התובע שכנגד) לא הרימה את הנטל להוכיח כי התובעים או מי מהם, אכן פגעו בפרטיותה כמפורט בכתבי הטענות.

משלא הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח כדבעי, את האמור בכתב התביעה שכנגד, יש להורות על דחיית תביעה זו. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 15,000 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

לא ברור באיזה אופן הושם המכתב בתיבת הדואר של התובע והאם הכיתוב הקידמי היה בולט דיו בכדי שכל מאן דהוא יוכל להחשף לכיתוב באופן חד משמעי ולקרוא את הכתוב ממרחק, מבלי שיידרש לצורך זה לפתוח את המכתב המקופל.

יוצא, כי ככל שמדובר בשכנים הגרים בבניין, קשה להשתכנע כי מדובר בפירסום, במובן חוק איסור לשון הרע.

במכתב נרשם בין היתר כך: "... פגשתי ידיד והוא אמר לי, תראה נראה לי של'משה' יש לו סטייה בעינייני נשים, ותראה איך הוא מנסה לתפוס איתן שיחה או להסתכל עליהן.... ולכן צר לי להודיעך שאתה סוטה בסטייה חמורה בדברים אסורים, אנא ממך לך לטפול דחוף לפני שיהיה מאוחר ותמצא את עצמך מאחורי סורג ובריח.." לשון הרע.

הפצתו של הפירסום על לוחות מודעות ובתיבות הדואר שבשכונה, הקריאה בעצרת לחתום על העצומה, ומה גם על רקע פרסומים נוספים באותו כיוון, מלמדים על כוונה לפגוע במידה העולה על הנידרש (סעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע).

...

בשים לב לכל אלה, אני קובע כי על הנתבע שכנגד לפצות את התובע שכנגד 1 בגין הדברים האמורים בסך של 25,000 ₪.

בקביעת גובה הפיצוי יש להביא בחשבון את היקף הפרסום, את הקשר עשייתו (מתקפה ממשית שהופנתה כלפיו בעיצומם של אותם ימים, לרבות על ידי תובע שכנגד 3), ואת טיב הטענות שנכתבו בו. בשים לב לכל אלה, אני קובע כי על הנתבע שכנגד לפצות את התובע שכנגד 3 בגין הדברים האמורים בסך של 20,000 ₪.

התוצאה נוכח כל האמור לעיל, ביחס לתביעה העיקרית ולתביעה שכנגד, התוצאה האופרטיבית המצרפית המתקבלת היא כדלקמן: על נתבע 1 לשלם לתובע סך של 45,000 ₪.

התובע טוען, כי ביום 04.05.22 טען הנתבע שקבל לתיבת הדואר שלו שני מכתבים, אשר כתיבתם מיוחסת לתובע (להלן: "המכתבים") וזהו תוכנם: במכתב הראשון נכתבו לכאורה על-ידי התובע הכפשות כלפי הנתבע ובנו כדלקמן: הפרעה לכניסת החנייה לדיירים אחרים, "טוב שאתם עוברים כבר מהבניין כי אתם שכנים לא נחמדים בכלל" וכן "תחזירו את כל הדברים והכספים שלקחתם מקופת הועד". במכתב השני נכתב כי יש לפטר את מנקה הבניין- "הגיע הזמן להחליף עובד ניקיון", משום שאינו עושה את עבודתו ו"חדר האשפה מלוכלך ומסריח".

הפירסום התובע טוען כי הנתבע ייחס לו היתנהגות שלילית, שעה שחשד בו, בתובע, בהנחת המכתבים בתיבת הדואר של הנתבע.

סיכומו של דבר – לא הוכח מהו אותו לשון הרע אשר ייוחס לתובע ע"י הנתבע, לטענתו, שהרי הראיה היחידה למפגש בין השנים בעיניין אותם מכתבים היתה בבית התובע ובהזמנתו, בנוכחות התובע והנתבע בלבד, ודברים אלו אף תועדו בסירטון ובו הקלטה של אותו מפגש.

...

סיכומו של דבר – לא הוכח מהו אותו לשון הרע אשר ייוחס לתובע ע"י הנתבע, לטענתו, שהרי הראיה היחידה למפגש בין השנים בעניין אותם מכתבים היתה בבית התובע ובהזמנתו, בנוכחות התובע והנתבע בלבד, ודברים אלו אף תועדו בסרטון ובו הקלטה של אותו מפגש.

לאור כל האמור, משקבעתי כי רכיב הפרסום אינו מתקיים בענייננו, וממילא לא הוכח טיב הפרסום, אינני רואה צורך להידרש לשאר רכיבי העוולה ולבחון תחולת ההגנות הקבועות בחוק.

סוף דבר – אני מורה על דחיית התביעה.

זוהי תובענה על סך של 150,000 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי בגין טענה להוצאת לשון הרע שמקורה במכתב אותו הפיצו הנתבעים בתיבות הדואר שבבניין בו מתגוררים התובעים.

" 65. בנסיבות אשר נפרשו בפני בתיק זה, המדובר בפגיעה בשמם הטוב של התובעים כשכנים בבניין וכאזרחים שומרי חוק. מדובר בבניין מגורים חדש יחסית ונותרו להם שנים רבות לגור שם.

...

מכל האמור לעיל עולה כי לפנינו הודאת בעל דין כי דברים אלו דברי אמת הינם.

משפחת דבש הינה מישפחה מבין אלה שרכשו הדירות וסבורני כי החברה פרסמה את המכתב על מנת להאדיר את שמה בעיני דיירי הבניין, ובעיקר – על מנת שיחששו הדיירים להגיש נגדה תביעות עתידיות, קרי, למען "יראו ויראו". מכאן, כי לא עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי". הגנת תום הלב 56.

כן ישלמו הנתבעים לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.